תפסיקו לבקש שאתקן את עצמי. אינני מקולקלת
מאמנות ומאמנים שואלים מתי אתעורר. טוענים שמשהו לא בסדר בי כי התאהבתי בגבר שלא מתחייב. ואני שואלת, מה אתם מבינים בכלל? זה לא המסע שלכם, זה רק המסע שלי
יש לי רדאר מיוחד לכתבות בסגנון "למה אני תמיד רוצה את מי שלא רוצה אותי". גמעתי את המילים של הכתבה האחרונה שעלתה בנושא כדי לנסות להבין איפה אני טועה. לטעמה של הכותבת, אם הבנתי נכון, הכישלון שלי טמון בחוסר הערכה עצמית. אלא שאת חוסר הביטחון שלי השארתי על מדרגות הרבנות, ממש זנחתי אותו ברגע שהיה לי האומץ לבקש גט.
אם שואלים אותי, אני תמיד אומרת שיש לאדם שתי החלטות אמיצות בחייו: ההחלטה הראשונה – להתחתן, והשנייה - להתגרש. הראשונה נעשית בעיניים עיוורות כשהלב מדבר, אז אולי זו לא חוכמה גדולה. השנייה נעשית מתוך מחשבה והרבה שיקול דעת, ובעיניי זו ההחלטה הכי אמיצה שאפשר לקבל. זה אולי רק נשמע קל, אבל זה בכלל לא מובן מאליו לבחור להפסיק לחיות כמו סמרטוט רצפה משומש. זה לא פשוט לומר לעצמך שמגיע לך יותר, ואפילו להאמין בזה עד כדי כך שזה מתגבש לצעד מעשי כמו להתגרש.
שם, בצומת שבין להמשיך הלאה כאישה הכנועה שמנסה לפייס את הבעל ולבקש את שלמות המשפחה שמזמן נסדקה, לבין לצאת לדרך עצמאית וחדשה לגמרי לבד, בחרתי בעצמי. בצומת ההיא קיבלתי שק של כוחות שעד אותו הרגע לא ידעתי שיש לי, וגיליתי בטחון שמעולם לא היה מנת חלקי. בבת אחת גדלתי. אז כשמגיעה מאמנת אישית ומציעה את האפשרות המכלילה שאני כנראה נמשכת לגבר שלא מוכן להתחייב אליי רק מפני שהערכה העצמית שלי עושה קולות של שטיח, אני פשוט לא יכולה להאמין לה.
הרי התגרשתי כדי לא לחיות חיים שלמים "על יד", ולכן אין סיבה שאתפשר בפרק ב'. לא אכנס לזוגיות עם מישהו שכן מוכן להתחייב, רק כדי לדגמן זוגיות ברשתות החברתיות ולהראות לכולם שהצלחתי, או אולי רק כדי להגיד לעצמי שאני לא לבד. לעומת זאת, אני כן מוכנה להישאר עם מישהו שמרעיד אותי גם אם הוא לא מוכן לשים עליי טבעת, מכיוון שבעצם הנוכחות שלו בחיי הוא פשוט גורם ללב שלי לחייך, וכמו בלחיצה על מתג חשמלי, מדליק בי איזה אור פנימי שלא הכרתי. האם בגלל שאני לא רוצה לכבות את האור הזה אני בחורה חלשה?
ולנטינו נטול מחויבות
לפעמים נדמה לי שכתבות כאלו לא מעודדות נשים אלא מעודדות קונפורמיסטיות, הליכה בתלם של זוגיות מלאכותית עם סלפי דביק וארוחות שישי - זיוף מצוין שבינו לבין אהבה הקשר מקרי. כמו בתיבת נוח מנסים לסדר אותנו זוגות-זוגות, ואם את מתאהבת בגבר לא מתחייב, בוודאות משהו לא בסדר בך, אז לכי לאימון ויפה שעה אחת קודם. המאמנת מציעה לי לתקן את עצמי, אבל אני בכלל לא מקולקלת. מקסימום מאוהבת. כתבות כאלה מבקשות ממני לכבות את הרגש, אלא שרגשות לא ניתן לכבות כמו שמכבים סיגריה בוערת במעיכה של כף הרגל או בלחיצה של האצבעות. בינינו, כשהרגש בוער בך, רק אלוהים יכול לעזור.
מה שהמאמנת לא רואה הוא שאם מישהי כמוני בוחרת להישאר עם אותו ולנטינו שהיא אוהבת, היא לא חלשה כלל (לפעמים זה אפילו מרגיש שיש לי עצבים מפלדה). אני מספיק כנה עם עצמי להישאר במקום לא סטנדרטי. לא מתוך תקווה (קלושה) שמשהו בקשר ישתנה, אלא בידיעה גמורה ואפילו מכאיבה שהוא יישאר בדיוק אותו דבר. נטול מחויבות אבל מלא בכל השאר - חברות, חום והכלה. אה, ובסקס כמובן.
אני לא אשקר. ברור לי שאני מוותרת על זוגיות במלוא מובן המילה, ואין ספק שאני משלמת מחיר. מחיר מופקע של תסכול מתמשך. אני רוצה ממנו עוד ועוד, אבל נהדפת פעם אחר פעם, נחבטת חזרה למציאות. זה אחד הקשרים היותר מורכבים שחוויתי בחיי (ובחיי שחוויתי די). ויש גם את העניין הזה שכלפי חוץ אני פנויה לגמרי, אבל בהרגשה הפנימית אני כמעט נשואה בשנית. הלב שלי תפוס ולא מאפשר לי להכיר מישהו אחר באמת.
אני זוכרת שבתור רווקה ברחתי מגברים שלא הציעו לי את כל החבילה של בעל-ילדים-משכנתא כי הקסם שהם הציעו לי לא מספיק קסם לי, אבל היום אחרי שעברתי גם ברבנות וגם בחדר לידה, אני מרשה לעצמי להתמהמה ולא למהר לקשר הבא. אבל אם הזכרתי מחירים, אז יש עוד מחיר שאני משלמת - מחיר הצקצוק הזה. מאמנות ומאמנים ששואלים מתי אתעורר. ואני שואלת, מה אתם מבינים בכלל? זה לא המסע שלכם, זה רק המסע שלי.
