יהודי ארה"ב, גם אתם אשמים בקרע עם ישראל
במשך שנים הפגינה הקהילה היהודית בארה"ב פאסיביות בכל הנוגע לישראל, תוך שהם - וגם אנחנו - מפנים אצבע מאשימה אך ורק כלפי ישראל והישראלים נוכח הקרע המעמיק בין הקהילות. כיום מכים ראשיה על חטא ההזנחה, אבל הם חייבים לצאת לקרב על מקומם בחברה הישראלית
הנורמה המקובלת בתקופה האחרונה, גם אצל כותב שורות אלו, היא להאשים את הצד הישראלי (קרי את בנימין נתניהו ואת הפוליטיקאים החרדים) בכל הצרות ובכל הקלקולים שבבסיס היחסים של יהודי ישראל עם התפוצה החשובה והגדולה ביותר - קהילת אמריקה. הנורמה הזו השתרשה בשנה האחרונה אף יותר לנוכח כמה מהמורות בדמות ציפי חוטובלי ונטלי פורטמן, והבחירה ביצחק הרצוג כיו"ר הסוכנות, שהקפיצה את המתיחות בין נתניהו ובין יהודי ארה"ב לשיא חדש.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אלא שדווקא היום, ערב כינוס העצרת הכללית של הפדרציות היהודיות בצפון-אמריקה במרכז הירידים בתל אביב (ה-GA), יש להציב את הסברה המקובלת הזו מחדש במחלקת "דורש עיון". לא משום חוסר האחריות של ראש הממשלה לדרדור היחסים לשפל חסר תקדים, אלא דווקא בשל הפאסיביות המדבקת של ראשי הקהילות היהודיות וכן של ראשי הזרמים הליברליים - הקונסרבטיבים והרפורמים - בכל מה שנוגע לישראל.
עוד דעות בערוץ היהדות :
- רצח רבין: גם היום, יגאל עמיר לא לבד/ ערן ברוך
- מודל החיקוי שלנו: החרדי היחיד שפרץ את החומות/ ד"ר חיים זיכרמן
- ההחלטה להביא את הפלאשמורה - כדי שנריב בתוכנו/
הרב שרון שלום
במילים אחרות: במקום לבוא שוב בטענות לפוליטיקאים הישראלים, בואו ננסה לרגע לשאול את יהודי אמריקה היקרים רק שאלה אחת: ומה אתם עשיתם בשנים האחרונות כדי להיכנס ללב החברה הישראלית, ובכדי להציג את עצמכם בפני יהודי ישראל?
גם האורתודוכסים מבינים את הבעיה
בארה"ב מבינים שהם טעו לאורך השנים כאשר הזניחו את המימד הזה ביחסים, ולכן כל כך קל בעת הזו להפנות אליהם את זרקור האחריות והאשמה. בכנס שנפתח היום (ב') בגני התערוכה בתל אביב, נוטלים חלק יותר מאלף צעירים יהודים מארה"ב, במטרה לפתוח בדיאלוג מחודש עם החברה הישראלית. ובשל כך, גם כותרת הכנס מתאימה עצמה למציאות החדשה. "בואו נדבר", קוראים יהודי אמריקה - ויותר משהם מבקשים לדבר, הם מבקשים לפתוח דף חדש ביחסים עם בסיס האם של יהדות העולם.
"אנחנו מבינים", מודה ג'רי סילברמן, נשיא הפדרציות, "שלא עשינו מספיק". בשנה שעברה, אגב, לעיניהם המשתאות של חברי משלחת "גשר" שביקרו קהילות יהודיות באזור וושינגטון וניו-יורק (ובה נטלתי חלק) הפציר הרב האורתודוכסי(!) סול ברמן בחבריו הרפורמים והקונסרבטיבים להעמיק את הקשר עם החברה הישראלית, ולפתוח בדיאלוג מחודש ואינטנסיבי יותר איתה.
"איפה הייתם בשנים האחרונות", הוא נזף בחבריו, במסגרת מחזה בלתי מתקבל על הדעת כמעט כאן בישראל. שהרי מי מעלה בדעתו שרב אורתודוכסי ישראלי, הרואה ברפורמים את הגרוע מכל, יקרא לרב רפורמי להעמיק את הקשר עם הקהילה כאן?
לא לחבק את הממסד הישראלי
הרפורמים והקונסרבטיבים הם רוב בקרב יהודי ארצות הברית. רבים מיהודי הדור החדש מתמודדים עם משבר זהות חריף, בעיקר לנוכח חוסר היכולת להזדהות עם מה שישראל מייצגת בעשור האחרון תחת בנימין נתניהו וממשלות הימין שלו. אך נדבך חשוב בהתנתקות של יהודי ארה"ב מישראל הוא גם הנדבך הדתי, כאשר הממסד האורתודוכסי הישראלי דוחק את רגליהם של הזרמים הפלורליסטיים אל מחוץ לגבולות המשחק.
אלא שתהיה זו לכל הפחות תמימות לצפות מהממסד האורתודוכסי הישראלי שיפנה מקום סביב השולחן. זה לא יקרה, לא בלי קרב. האורתודוכסים לא יוותרו לעולם על המונופול ועל הכוח שבא איתו. לכן אם יש סיכוי כלשהו לשינוי בשנים הקרובות, הוא מצוי בעיקר במאמצים שישקיעו (אם ישקיעו) יהודי ארה"ב בניסיונות לחדור אל לב הציבור הישראלי. לא דרך הפוליטיקאים, אלא בצורה ישירה. יהודי אמריקה לא צריכים לחבק את הממסד הישראלי, אלא לעשות כל מאמץ כדי לעקוף אותו, ואם צריך - להיכנס איתו לעימות חזיתי.
שום דרך אחרת לא תעבוד. אם יהודי ארצות הברית אכן התעוררו מן התרדמת, ואם הקשר עם החברה הישראלית באמת חשוב להם - עליהם לפעול בנחרצות ובנחישות כדי להרחיב את בסיס הקשר הישיר שלהם עימנו.
ואם הרפורמים והקונסרבטיבים רוצים שהישראלים יידעו שהם לא שטן עם קרניים, אלא זרם נעים ביהדות, עליהם להיות נוכחים ולהילחם על מקומם ועל תפקידם בחברה הישראלית. אין שום סיבה, למשל, שיהודי חילוני שאינו רוצה להפגש בחתונתו עם הרבנות, לא יבחר ברב קונסרבטיבי כדי לעמוד מתחת לחופה.
"בואו נדבר" זו אחלה כותרת לכנס, אבל היא צריכה להתחלף בקריאה לקרב. קרב על מקומם של יהודי אמריקה בחברה הישראלית.
לפנייה לכתב/ת 
