"הן היו תלמידות תיכון בשלב הכי שברירי בחייהן, ואז הן נחטפו"
הבמאית קרן אדוארס והתחקירנית סשה אצ'ילי יצאו לצלם סרט על 267 הנערות שנחטפו בניגריה על ידי ארגון הטרור בוקו חראם, וגילו שמדובר בקצה הקרחון של תופעה איומה. "התקשורת העדיפה לדבר על דאעש", הן אומרות בריאיון ומספרות על העבודה על "בוקו חראם: הנערות החטופות" - שהביאה אותן לפתח קשר אישי עם אותן נשים ולהגיע עבורן למחוזות נידחים ומלאי סכנה
זה קרה ב-14 באפריל 2014. מבזקי החדשות ברחבי העולם דיווחו על אירוע מתגלגל בעיר צ'יבוק בניגריה: תיכון לבנות הותקף על ידי אנשי ארגון הטרור המקומי בוקו חראם, ולא פחות מ-276 תלמידות נחטפו. מטבע הדברים, ימים ספורים לאחר מכן הנושא נדחק מכותרות המהדורות מטה לתחתית סדר היום הציבורי במערב.
אומנם חודש לאחר המתקפה המזעזעת הושק קמפיין לשחרור הנערות, שהוזנק בין השאר על ידי מישל אובמה ועורר את דעת הקהל העולמית, אולם מאז נראה כי החטופות נשכחו מליבם של המנהיגים, הגנרלים והעיתונאים בארצות הברית ובאירופה. אובדן העניין הזה היה לאחד מהכוחות המניעים שהובילו את הבמאית קארן אדוארדס והתחקירנית סשה אצ'ילי להפנות מבט לאזור ההפקר הזה במרכז אפריקה, לחשוף את עוולות ארגון בוקו חראם, ובעיקר להביא את סיפורן של הקורבנות בסרט התיעודי "בוקו חראם: הנערות החטופות".
הסרט, שאומץ על ידי רשת HBO וזמין לצפייה ב-HOT, yes וסלקום tv, פתח בשבוע שעבר את פסטיבל מרגרט מיד לקולנוע תיעודי בניו יורק. הוא מלווה כמה מהנערות שנחטפו על ידי בוקו חראם והצליחו להיחלץ בכוחות עצמן או בסיוע הממשלה הניגרית. בשיחות אינטימיות מול המצלמה הן מספרות על הקשיים בהתמודדות עם חוויות השבי שכללו התעללות פיזית ונפשית וגם מינית. חלק מהנערות, כמו הנאטו ומרגרט, משוחחות מתוך בית מחסה תחת השגחת הרשויות, וחלקן האחר, כמו חביבה, חולקות את שעברו בתור מי שנשכחו מהציבור והפוליטיקאים. מתברר שאלפי נשים נחטפות על ידי אנשי בוקו חראם כבר שנים (ואף לא מעט ילדים וגברים צעירים) - מתחת לעיניים של הממשלה המקומית, שנפקחו רק לאחר המקרה בצ'יבוק והחשיפה הבינלאומית שהוא קיבל.
למעשה, היוזמה להפקת סרט שיעסוק בנושא הגיעה מגורמים בממשלה הניגרית, שפנו לאדוארדס לאחר המתקפה בצ'יבוק והציעו לה להוביל פרויקט בנושא. "הם הרגישו את הלחץ הבינלאומי, אבל אני לא רציתי לעשות סרט תדמית על ממשלת ניגריה. בתור מי שמבקשת לתת קול לנשים במצוקה בכל העולם, הייתי מעוניינת יותר בנקודות המבט של החטופות", אומרת בריאיון בניו יורק הקולנוענית הבריטית הוותיקה, שהעדיפה ללכת על הפקה עצמאית נטולת מחויבות לשלטונות המקומיים.
"הסיפור כבר נכנס לי מתחת לעור, התחלתי לחקור וגיליתי שהנערות מצ'יבוק זה קצה הקרחון. מדובר בתופעה נרחבת שכוללת אלפי מקרי חטיפה באזור צפון ניגריה הנשלט על ידי בוקו חראם". אדוארדס מספרת שהאות לתחילת העבודה על הסרט בשטח ניתנה לאחר שכמה עשרות מהנערות שוחררו בעסקת חילופי שבויים וכסף שניהלו השלטונות מול מנהיגי ארגון הטרור. בשלב הזה נכנסה לעניינים התחקירנית הבריטית הצעירה אצ'ילי שמכירה היטב את הזירה האפריקאית מפרויקטים קודמים.
אצ'ילי מספרת שכדי לחתור למגע עם הנערות תחת עינן הבוחנת של נציגי הממשלה בבית המחסה בבירה אבוג'ה, או ברחובות העיר מיידוגורי שבצפון מזרח המדינה, היה עליה לשתף את המרואיינות בחייה האישיים. כך נבנה האמון עם הנשים הצעירות השרויות בטראומה. " יש פה אלמנט של סקרנות כי זו לא שיחה חד צדדית שבה את חותרת לגלות את הסיפור שלהן", היא מספרת, "צריך לבסס מערכת יחסים דו כיוונית. כאישה צעירה מהמערב, הן הסתקרנו מאוד בסיפור החיים שלי ואני הייתי מאוד פתוחה בנוגע לכך".
אדוארדס מוסיפה כי באופן בלתי צפוי, הפתיחות של הנערות כלפי צוות צילום מערבי לבן הייתה גדולה יותר מאשר כלפי עיתונאים ניגריים, וזאת בגלל החשש שלהן שהאוכלוסייה המקומית שופטת אותן ורואה בהן אשמות. תחושה זו גוברת במיוחד על רקע סרטוני תעמולה מטעם בוקו חראם שבהם כמה צעירות שנשבו ולקו ככל הנראה בתסמונת שטוקהולם, הביעו תמיכה בארגון ונשבעו לאיסלאם. בנוסף התברר כי בין הנשים שנחטפו היו גם כאלה שהשתתפו בפיגועי התאבדות במדינה, מה שהגביר את החשד כלפי הנערות.
"זה היה מפתיע שהן רצו לדבר ושהן הרגישו קצת יותר בנוח לדבר עם אנשים ממהערב", אומרת אדוארדס, "במהלך הצילומים היו לנו אנשי צוות מקומיים שהתחלפו, אבל אני התרשמתי שנערות צ'יבוק הרגישו הכי בנוח בחברת הצלם שלנו, שהיה גבר לבן מבוגר. הן ידעו שהוא לעולם לא יאשים אותן במשהו, והן הרגישו בטוחות לצידו. בהתחלה הנחתי שאני צריכה למצוא אישה ניגרית כדי שתדובב אותן, אבל הופתעתי לראות שזה ההיפך".
"זה כל כך נכון. זה מאוד נגע לליבן שאנשים כמונו התעניינו בסיפורים שלהם וגילו אכפתיות. הן לא ידעו שלאנשים בעולם אכפת מהן. אבל צריך לזכור שהיינו צריכות לנהל את הציפיות של הנערות. הסברנו להן שהסרט יעורר תשומת לב אבל אי אפשר להבטיח שום דבר. זה קשה".
אדוארדס מודה שלסרט הייתה משמעות אישית מבחינתה. "זה היה פרויקט מלא תשוקה בשבילי. זה היה סיפור מיוחד בשבילי, משהו גדול שאז נזנח על ידי התקשורת. הן היו תלמידות בתיכון בשלב הכי שברירי בחייהן ואז הן נלקחו על ידי הגברים הללו. זה היה קשה לי, ונוראי במיוחד עבור ההורים". אצ'ילי מוסיפה כי "תמיד את מעורבת רגשית כשאת שוהה בשטח. אנשים רואים את הסרט השלם, אבל כקולנוענית את יוצרת קשרים ואלו נשארים לאורך הרבה יותר זמן. אני עדיין בקשר עם חלק מהמשתתפות. שאלת אותן על הדברים הכי פרטיים וקשים בחייהן, ואז אתה לא יכול פשוט לעזוב ולשכוח".
"בתחילת המשבר בוקו חראם היו מצוידים יותר מבחינה צבאית, והיו המון שאלות בנוגע למי מספק להם את הציוד הזה, וההנחה הייתה שהוא מגיע מאל-קאעידה ואחר כך דאעש, בתיווך הסעודים", מדווחת אצ'ילי, "העובדה שממשל אובמה הפסיק לחמש את הצבא הניגרי תרם לנחיתותו מול בוקו חראם. היה לי מקור שמסר לי שהם היו במגעים עם יחידות נגד טרור בצבא הפקיסטני, וכמובן שיש גם ישראלים שהיו מעורבים. הם בכל מקום באפריקה, גם בקניה. חוץ מזה היה גם אלמנט של הדחקה. הממשלה בראשות גודלאק ג'ונתן טענה תחילה שמדובר בקונספירציה בדיונית, ואחר כך הם הפיצו מידע מטעה שהם הצליחו לחלץ את הבנות. הכול בניסיון לבסס את הגרסה שלהם".
אחת הנקודות הכואבות שעולות מהפעילות המתמשכת של בוקו חראם בניגריה היא אובדן העניין של התקשורת המערבית. הקשר בין קבוצת הטרור האפריקאית לדאעש ברור, אבל בעוד שארגון המדינה האיסלאמית זכה לסיקור מתמשך עם חשיפות חוזרות ונשנות של סרטוני הזוועה של הוצאות להורג, הסיפור של בוקו חראם נדחק לשולי המהדורות. "מבחינת המדרג של כמות מתקפות הטרור, ניגריה היא מקום יותר מסוכן מסוריה, ולמרות זאת התקשורת המערבית לא מרבה לדווח", קובעת אדוארדס, שמספרת כי מאז 2014 חלה ירידה בכמות הפיגועים במדינה, בעיקר בגלל הפיצול של בוקו חראם לשני פלגים יריבים: אחד נתמך על ידי דאעש ופונה בעיקר למתקפות נגד מטרות צבאיות, וזה שמובל על ידי אבו-באקאר צ'יקאו שנחשב למעורער בנפשו ושפוגע באזרחים.
על פי אצ'ילי, ההתעלמות של התקשורת המערבית נובעת מכך שהקורבנות עד כה הן נשים וגברים אפריקאים, ורבים ככל שיהיו, הם לא נוגעים לקהל האמריקאי והאירופאי כמו הוצאות להורג של אזרחים זרים. "עשיתי סרט על התפרצות האבולה, ולאף אחד בעולם לא היה אכפת מהמחלה הזאת עד שמיסיונר אמריקאי חלה. בנות הצ'יבוק נחטפו באותו הזמן בו דאעש הפך לעניין רציני, והפוקוס של העולם הופנה לשם".
"בוקו חראם: הנערות החטופות" מתרכז בעיקר (ולא רק) בנערות שנחטפו ונאנסו על ידי אנשי ארגון הטרור. אף שהעבודה עליו נעשתה במחוזות נידחים ומסוכנים באפריקה, נרתמו למשימה דווקא נשים בראשות אדוארדס, הבמאית ג'מה אטוול והתחקירנית אצ'ילי. האחרונה טוענת שהיותה אישה סייעה לה רבות בשטח. "גיליתי שלהיות אישה שעובדת במצבים כאלה בדרך כלל עוזר ומשמש כיתרון", היא אומרת, "כשבאתי במגע עם הרשויות והצבא, נתפסתי בעיניהם כצעירה, תמימה וקטנה ועם זאת סקרנית. וכך יכולתי לשבת בחדר עם כל הקצינים הללו ולהשיג מה שאני רוצה. בדרך כלל הם לא לוקחים אותך ברצינות. אני חושבת שזה הרבה יותר קל לעבוד במקומות האלה כאישה. ברור שקיים גם הפחד התמידי הזה שמתקשר גם לבנות האלה. יש איום מתמיד נגד עיתונאיות מערביות, אז הפחד הגדול שלי הוא להיאנס, ואני חושבת על כך המון. אבל בכל הנוגע לעבודה ולתחושת הביטחון סביבך - אני נמצאת ביתרון ביחס לגברים".
