סיפור ההצלחה של ליגת האומות

אנשים רבים, ובתוכם כותב שורות אלו, תהו על מה ולמה צריך לדחוף עוד טורניר ללוח העמוס ממילא של כדורגלני אירופה. אבל לאחר מספר מחזורים יש השואלים את אופ"א: איפה הייתם עד עכשיו? כולנו היינו עדים לדעיכת משחקי הידידות, וליגת האומות החליפה אותם בהצלחה.

אותם משחקי רעים סבלו ממספר צופים זעום וחוסר עניין כללי, ושחקני המפתח ניצלו אותם למנוחה מכל מיני סיבות, בדרך כלל מומצאות, רק כדי להתחמק. לפעמים התוצאות לא שיקפו את פערי הכוחות, והאבסורד הגדול היה שפיפ"א התחשבה בהם לצורך הדירוג העולמי... פשוט מגוחך. המצב הלך והחמיר ככל שהעניין בליגת האלופות ואפילו בליגה האירופית הלך וגדל. הצופה בבית, זה שמשלם במיטב כספו, רוצה כדורגל איכותי ורציני ולא משחקי מבחן. אז מה נותנת ליגת האומות (עד עכשיו בכל אופן)?

נבחרת ישראל(צילום: הרצל יוסף)

אז קודם כל רצינות והשתתפות סוחפת מצד השחקנים, גם הכוכבים. מדובר בצבירת נקודות אמיתיות, ליגה של ממש וגם שמעניקה אפשרויות לשיפור עמדה לקראת היורו. סידור הבתים לפי הדרגים הוביל לכך שרוב המשחקים שקולים. אבל לדעתי, היתרון הגדול בליגת האומות הוא התזמון. ליורו ולמונדיאל מגיעים השחקנים אחרי ליגות מתישות וארוכות, רובם עייפים, חלקם פצועים ותמיד יש את הכוכבים שחיכינו 4 שנים לראותם בטורניר גדול ובגלל העומס קרסו ולא הגיעו למעמד במצב טוב. בדומה לליגת האלופות, ליגת האומות נערכת בעיצומה של העונה כשהשחקנים נמצאים בשיא הכושר, הן הגופני והן המנטלי, וראינו את התוצאות מיד. רואים גם את הנחישות ובמיוחד את הרצון לנצח, והקהל מגיע בהמוניו.

עוד סוגיה שנפתרת אוטומטית היא שהמאמנים הלאומיים תמיד טענו ובצדק שהסגלים אינם עומדים לרשותם מספיק זמן כדי להכינם לטורנירים הגדולים. היו גם קבוצו בכירות שלא שיחררו את הכוכבים למשחקי ידידות, ועכשיו זה לא יקרה יותר. כרגע הנבחרות הלאומיות מתגבשות היטב, וזה ישפיע על יכולתם ביורו ובמונדיאל.