והרי התחזית: הסרטים הבולטים במירוץ לאוסקר 2019
ליידי גאגא וברדלי קופר כובשים ב"כוכב נולד", הסיכון שלקח דמיאן שאזל עוד עשוי להשתלם לו, מליסה מקארתי כבר חושבת על נאום התודה שלה והאוסקר שמעולם לא נראה שחור יותר. לקראת עונת הפרסים שבפתח - צפינו במועמדים הבולטים של השנה וחזרנו עם מסקנות ותחזיות
מזג האוויר נהייה יותר קר בנובמבר, מחשיך יותר מוקדם ואפשר גם להבחין בשלכת. זה סימן שהסתיו הגיע, ואיתו גם עונת הפרסים של הקולנוע האמריקני, במהלכה היוצרים והמפיקים משאירים מאחור את הלהיטים הקיציים, ומתכווננים אל טקס האוסקר ה-91 שיתקיים ב-24 בפברואר. חלק מהסרטים שייכללו ברשימת המועמדים עלו כבר לאקרנים, אבל רובם יצאו בחודשים הקרובים. חלקם יגרפו כמה מזומנים, אחרים יכשלו בקופות. אבל זה רק כסף, ומה שהם באמת רוצים זה זהב, בצורת פסלון נוצץ בארון. מי יגיע לסוף המירוץ קשה להגיד, אבל אחרי סבב הפסטיבלים הגדולים קאן, ונציה וטורונטו, בהם נחשפו המתחרים הפוטנציאלים לראשונה, אפשר לספר לפחות מי מתייצב על קו הזינוק.
"האדם הראשון" - צעד אחד רחוק מדי
דמיאן שאזל פרץ לתודעה של חובבי הקולנוע עם סרטיו "וויפלאש" ו"לה לה לנד", אותם עיצב כביטוי חזותי צבעוני וקצבי לצלילים מוזיקליים. אבל ילד הפלא ידע שכדי להותיר חותם אמיתי עליו לגוון את גוף העבודה שלו ולחפש אתגר שונה ובסדר גודל אחר, ובכך לכבוש לעצמו טריטוריה משמעותית בהוליווד. אפשר ללמוד על השאיפות של הבמאי הצעיר (בן 33 בסך הכול) שהעז לקחת על עצמו פרויקט נועז המלווה את דמותו של ניל ארמסטרונג, גיבור אמריקני שידוע גם כאיש הראשון שצעד על הירח.
"האדם הראשון" הוא צעד ענק לשאזל, שלקח איתו את ריאן גוסלינג חביבו להרפתקה המחייבת הזו. אלא שייתכן כי מדובר בצעד אחד רחוק מדי עבור הבמאי, שכן הסרט זכה לביקורות צוננות ולהתעלמות מהקהל. הסרט מתמקד כל כולו בארמסטרונג ובאדם הקרוב לו ביותר – לא, לא באז אולדרין הנוטה להזכיר לכולם שגם הוא היה שם – אלא אשתו, בגילומה של קלייר פוי. ההתרעמות של פוליטיקאים רפובליקנים על נפנופו של הדגל האמריקני מהמסע לירח הייתה עשויה לתרום לקידום המכירות, אולם בסופו של דבר אורכו, איטיותו ומורכבותו הכריעו את הצופים במירוץ לחלל, מה שלא בהכרח אומר משהו רע במירוץ לאוסקר.
"ילד יפה" - מרוויחים ובוכים
הוליווד תמיד חותרת לשוברי קופות מושקעים, אבל הנוסטלגיה לסרטים קטנים של פעם עדיין עובדת. "ילד יפה" הוא סרט קטן, שעשה פתיחה נאה בקופות ובדרך גם גרם לצופים לבכות. זה הסיפור המשפחתי המרגש של נער מכור לסמים ואביו האוהב במאבק סיזיפי חסר סיכוי, ביחד ולחוד, בדרך לגמילה.
תצוגת משחק משובחת ומלאה ניואנסים של סטיב קארל וטימותי שאלמה, שלוקחים על עצמם עלילה מייגעת, מלאת רגעי היי והתרסקויות קשות מנשוא. זוהי רכבת הרים רגשית מעיקה, צנועה ואינטימית, שהבמאי האלמוני מבלגיה פליקס ואן חרונינגן מנתב בלי לרדת מהפסים, הרבה בזכות השחקנים שלו.
"סיפורו של רחוב ביל" - ג'נקינס רוצה עוד אוסקר
בארי ג'נקינס כבר נגע בירח בעצמו לפני שנתיים במירוץ שלו מול שאזל לפרס הסרט הטוב ביותר. עכשיו הוא מנסה לשחזר את ההישג, אך סיכוייו קטנים יותר. ההברקה של "אור ירח" הייתה יחודית, אולם הבמאי המוכשר מנסה להטמיע חלק מההילה של היצירה יוצאת הדופן ההיא בעיבוד שלו לספרו של ג'יימס בולדווין - רומן מורכב וביקורתי הנע בין האישי לחברתי בארצות הברית של תחילת שנות ה-70.
הזוגיות של צעיר וצעירה אפרו-אמריקנים בהארלם נקטעה בהתערבות המשטרה ומערכת המשפט. ההתמודדות משני צדי הסורגים קשה מנשוא ובלתי הוגנת. יש פה ביקורת סוציו-פוליטית נוקבת, אך היא מובאת מתוך המון רגישות, דמעות ולא מעט דקלומים תיאטרליים משהו - ניסיון של ג'נקינס לפצח את הכתיבה האישית של בולדווין, שלא בהכרח עובדת הפעם.
"ספר ירוק" - "הנהג של מיס דייזי", בהפוכה
לפני שלושה עשורים זכה באוסקר הסרט "הנהג של מיס דייזי", בו גבר שחור (בגילומו של מורגן פרימן) מוזמן לקחת חסות על מכוניתה, וגם על חייה, של מיליונרית יהודייה בדרום ארצות הברית המבעבע משנאה של שנות ה-60. מה השתנה מאז? לא הרבה כנראה, כי הדרמה "ספר ירוק" של פיטר פארלי ממקמת את עצמה בין המועמדים לפסלון הזהב, ונוגעת באותם נושאים, באותם אזורים ובאותה התקופה, תוך היפוך תפקידים.
במקרה הנוכחי הנהג הוא הוא בריון גס ונטול מודעות ממוצא איטלקי (ויגו מורטנסן בגרסה בשרנית במיוחד), והבוס הוא פסנתרן אפרו-אמריקני מעודן ואליטיסט (מאהרשאלה עלי). הוא מוזמן למסע הופעות במקומות שישמחו לארח אותו על הבמה, אבל בתום ההופעה ישלחו אותו החוצה מהדלת האחורית. קצת כמו סרט האימה "תברח" מלפני שנתיים, רק שהפעם יש מושיע לבן לצד השחור. פארלי, שנודע כבמאי קומדיות וולגריות, יצר סרט נוטף רגישות אנושית ופוליטית בסיפור מסע נוגע ללב, ופחות לצבע העור.
"שחור על לבן" - ספייק לי נגד הגזענים
אתם בוודאי מבחינים בטרנד העיקרי של סרטי האוסקר השנה - מתחים בין גזעיים בארצות הברית של המאה ה-20 (תוך קריצה לזו של היום). גם ספייק לי טובל במים העמוקים הללו, שלמען האמת מרגישים קצת רדודים בסרטו האחרון. זוהי דרמה קומית מהנה, משעשעת ועוקצנית להפליא נגד הימין האמריקני. מורכבות אין פה, והמסר ברור מאוד בהגדרות של אנחנו והם. "הם" אלה הגזענים הלבנים למיניהם המוצגים באופן פרודי, ו"אנחנו" אלה אפריקאים ויהודים שמסרבים להיות אויבים.
ג'ון דיוויד וושינגטון ואדם דרייבר עובדים יחד כשני בלשים מרקעים שונים בתכלית, הפועלים בעורמה מול אויב משותף. פעם זה היה מנהיג הניאו-נאצים המקומי דיוויד דיוק, ועכשיו זהו דונלד טראמפ. ספייק לי קושר את השניים ביחד בסרט שנפתח בחיקוי של אלק בולדווין שכאילו נלקח מ-SNL ומסתיים בצילומי ארכיון מאירועי שארלוסטוויל אשתקד. אנחנו והם, כמו שחור ולבן. בלי צבעים. אומנם הסרט כבר יצא באוגוסט, אבל לא מן הנמנע שעוד נשמע עליו בעונת הפרסים הקרובה.
"כוכב נולד" - פשוט אבל אפקטיבי
לאלק בולדווין יש הופעת אורח נוספת בתפקיד עצמו ברימייק ל"כוכב נולד" - עוד גרסה מרגשת ומתרגשת לסרטו הקלאסי של וויליאם וולמן מ-1937, שנישא על המוזיקה הסוחפת והמעודכנת שבו, וגם על הנוכחות של ברדלי קופר לצד ליידי גאגא. השניים עושים את המיטב כדי לשחזר את הכימיה של קריס קריסטופרסון וברברה סטרייסנד מההופעה המשותפת שלהם בגרסת 1976, והם מצליחים לא רע בכך. בכורת הבימוי של קופר מפתיעה לטובה והיא סוחפת בכל מה שנכנס לאוזן וזולג מזווית העין, אבל הסיפור עצמו פשוט ולא פעם מניפולטיבי בהתאם למורשת העבר של המיתולוגיה ההוליוודית הזו.
"מלחמה פרטית" - ריל ניוז
מת'יו היינמן, שהיה מועמד - לאוסקר התיעודי על "קרטל לנד" ב-2016, מנסה את מזלו עם סרט עלילתי ראשון שנסמך על סיפור חייה של כתבת המלחמה הבריטית מרי קולגן, ולא מעט על הניסיון שלו כדוקומנטריסט באיזורי סכנה במזרח התיכון ובמקסיקו. רוזמונד פייק בתפקיד חייה מתמסרת עד כלות, עם ובלי בגדים, לתפקיד העיתונאית הנועזת שהייתה שם בשדות הקרב, עם ובלי רטיית העין שלה, כדי לדווח למערב על זוועות המלחמה. את הטראומה האישית היא שמרה לעצמה עד למותה בהפצצה בסוריה.
בעידן שבו התקשורת מותקפת תדיר על ידי פוליטיקאים, היינמן משרטט פרופיל רגיש בין שברירות המציאות הפנימית לחספוס המציאות החיצונית הנוקשה, ומזכיר למה צריך לשים לב לאלה שמסכנים את חייהם בשטח כדי להביא לנו מידע מהימן, לא כזה המתומרן על ידי יחצ"נים או מהרשתות החברתיות והיוטיוב.
Can You Ever Forgive Me? - והאוסקר (אולי) הולך למליסה מקארתי
מול המאבק על האמת, הבמאית מריאל הלר משתעשעת עם מלאכת הזיוף. בניגוד לנביא הפייק ניוז מהבית הלבן, היא עושה זאת בעדינות לבבית, כנה וראויה להערכה בסרט הקטן והנהדר שביימה - דרמה צינית קודרת ומלאת הומור מהסוג שהיה מזוהה עם וודי אלן בימיו הטובים. הסיפור מלווה את מחברת הביוגרפיות לי ישראל, שבעת משבר עשתה הסבה לפברוק מכתבים של סופרים מפורסמים ומתים. יש פה קריצה חביבה וערמומית לענף אספנות המזכרות, שיכולה לאמץ לעצמה את האימרה: "לא משנה מה כתוב, כל עוד השם מאויית נכון".
אבל הקסם של Can You Ever Forgive Me? (השם נלקח מהאוטוביוגרפיה של ישראל) נובע מהצלילה אל תוך החיים האישיים והעגמומיים של הגיבורה, והתהיות על בדידות, ניכור ויצירה בעיר הגדולה. מליסה מקארתי שמגלמת אותה עשויה לזכות באוסקר השחקנית הטובה ביותר על הופעתה. כן, קראתם נכון, לא מדובר בפייק ניוז. הקומיקאית הוולגרית עושה עבודה נהדרת כשחקנית אופי כשהיא מגלמת את הסופרת המתבודדת והמסוגרת. היא נטולת כל מיומנות חברתית, ולמעט ידיד הומוסקסואל גרנדיוזי (ריצ'רד אי. גרנט), אין לה אף אחד. לכתוב על עצמה בכנות היא לא מסוגלת, אז בצר לה היא מפברקת טקסטים בכישרון רב. הכתיבה שלה מקורית וקולחת, אבל זה לא מעניין אף אחד - העיקר שהשם בחתימה מאויית נכון.
"רומא" - נטפליקס במירוץ הנחשק
דרמה בשחור-לבן דוברת הספרדית כנראה לא הייתה בתמונת האוסקר לולא השם שהיה חתום עליה: אלפונסו קוארון. הקולנוען המקסיקני הנערץ ידוע כחובב אתגרים קולנועיים טכנולוגיים ("כוח משיכה" למשל), אולם הפעם יצר פורטרט צנוע הלקוח מזכרונות ילדותו. זוהי יצירה פיוטית יפהפיה אבל קטנה ומוגבלת והשחקנית הראשית המרשימה שלה, יאליטסה אפריסיו, מחווירה אל מול השם המהדהד של הבמאי.
זאת ועוד, "רומא" שייצג את מקסיקו בקטגוריית הסרט הזר, עשוי לחולל טוויסט נוסף ביחסים בין האקדמיה ונטפליקס. חברת הסטרימינג שהפיקה את הסרט מעוניינת להיכנס להוליווד בדלת הראשית בעודה דורכת על השטיח האדום, וכן על האולפנים העצמאיים והמסחריים כאחד. האם הניסיון המעניין של נטפליקס ליצור קולנוע איכותי לצג המחשב יעניק לה את הבמה לה היא משתוקקת למרות ההתנגדות של אלו שעוד מאמינים במסך הגדול? זה הצליח בפסטיבל ונציה וטורונטו, אבל המגרש הביתי של האקדמיה צפוי לקרב מאסף.
The Favourite - האירופאי שכבש את הוליווד
כמו קוארון, גם יורגוס לנטימוס הוא שם דבר בקולנוע הבינלאומי שנכנס בדלת הקדמית לארצות הברית. אחרי "הלובסטר" ו"להרוג אייל קדוש" נראה כי השטיקים והקונצים הסגנוניים של הבמאי היווני כבר הפכו לגחמניות יותר ומבריקות פחות. כתגובה הוא עושה צעד קליל לאיזור המיינסטרים וזה עוזר לו בסרט The Favourite, בו הוא מצליח לשמר את הציניות הידועה שלו, אבל במאה ה-18, כששלוש נשים – מלכת אנגליה (אוליביה קולמן), היועצת (רייצ'ל ווייז) והמאהבת (אמה סטון) - חולקות את השליטה בממלכה הבריטית ועושות זאת בתככים ומזימות. לנטימוס מתקשר ושנון הרבה יותר כשהוא מחניף ועוקץ את הנשים בו זמנית, ואולי גם עשוי להיתפס כביקורת לנעשה בבית הלבן הגברי, אליו נגיע בהמשך.
Wildlife - הבורגנות הכואבת
כמו ברדלי קופר, גם פול דאנו ("זה יגמר בדם") מנסה את מזלו כבמאי לראשונה, והוא עושה זאת בתמיכת המפיק הישראלי אורן מוברמן. Wildlife הוא עיבוד מדוד ומפתיע לטובה לספר של ריצ'רד פורד המתאר התפוררות של משפחה אמריקנית גרעינית בשנות ה-50 מנקודת מבטו של נער מתבגר. קרי מליגן וג'ייק ג'ינלהול עושים את העבודה בתור ההורים, עליהם מתבונן אד אוקסנבורד ואנחנו איתו, מהצד ומבפנים, והכול כואב ומסובך וצורב בגרון.
"אלמנות" - אוסקר על התקינות הפוליטית
סטיב מקווין נחשב לאחד הקולות החדשים המקוריים בהוליווד אחרי יצירות מוערכות כמו "רעב" ו"בושה", ויש לו כבר אוסקר להתגאות בו על "12 שנים של עבדות". אבל במקרה של סרטו החדש "אלמנות", הוא לא מחדש דבר מלבד יישור קו עם רוח התקינות הפוליטית שלא הייתה אופיינית לו בעבר. מדובר במותחן פשע שגרתי לחלוטין עם תסריט לא מפתיע במיוחד שחיברה ג'יליאן פלין ("נעלמת").
במרכז העלילה עומד כנופייה נשית בהובלת ויולה דיוויס (הפעם בהופעה מאכזבת) שנאבקת בממסד גברי מושחת. אבל ההיפוך המגדרי לא מחלץ את הסרט מתבניתיות וגם לא ההופעות הקצרות והדלות של ליאם ניסן, קולין פארל, קארי קון, דניאל קלויה, בריאן טיירי הנרי ורוברט דובאל. אם הסרט הזה ישתרבב איכשהו לתמונת האוסקר זה יקרה רק בגלל הניימדרופינג של הכוכבים, והבמאי המוערך ששיכנע אותם לקחת חלק בפרויקט הזה. השאלה היא מי שיכנע את מקווין לקחת אותו על עצמו.
The Front Runner - יש גם סרטים על גברים לבנים
לצד הסרטים שנוגעים בסמוי או בגלוי במצב הסוציו-פוליטי הנוכחי בארצות הברית מתוך נקודת המבט של הקהילה האפרו-אמריקנית (לצד הסרטים שהוזכרו כדאי להזכיר גם את "הפנתר שחור", Blindspotting, The Public, The Hate You Give, Mosters and Men ואחרים שעשויים להסתנן לדיון), יש גם דרמות פוליטיות שמעזות להעמיד במרכז גבר לבן ולספר את סיפורו, וכזה הוא The Front Runner של ג'ייסון רייטמן, בכיכובו של יו ג'קמן בתפקיד שמן הראוי שיקנה לו אוסקר לשחקן הטוב ביותר.
ג'קמן מגלם את הסנטור גארי הארט, שנחשב ב-1988 כתקווה הגדולה של המפלגה הדמוקרטית, ועשה את דרכו למירוץ לנשיאות מול ג'ורג' וו. בוש. בניגוד לעצות מנהלי הקמפיין שלו הוא מתעקש לדבר על מה שחשוב: כלכלה, חברה, חינוך, ולהימנע מחשיפת חייו הפרטיים והצגת מצגי שווא של חיי משפחה מושלמים כנהוג במסעות בחירות. אבל מה קורה כשהתקשורת מחטטת ומוצאת שהגבר הנאה והכריזמטי מנהל רומן מחוץ לנישואים? אלו הימים של לפני ביל קלינטון, והרבה לפני דונלד טראמפ. השערוריה הצהובה מכתימה את הארט התמים, מערערת אותו, מביאה לפרישתו מהמירוץ ומותירה אותנו עם השאלה: עם מה לעזאזל אנחנו מתעסקים כשאנחנו בוחרים את המנהיגים שלנו והולכים שבי אחר קשקושי היח"צ שהם מוכרים לנו?
Vice - כריסטיאן בייל והכרס
גארי הארט לא ממש מוכר, אבל מה תאמרו על מפגן עוצמה רפובליקני של ג'ורג' וו. בוש, דונלד ראמספלד ודיק צ'ייני הגדול מכולם. אדם מקי כינס את כולם ב-Vice, דרמה סאטירית עוקצנית שמתמקדת בצ'ייני ששימש באופן רשמי כסגנו של הנשיא בוש, ולמעשה ניהל את הבית הלבן בעצמו (בעבר כינה אותו ג'ורג' לוקאס כמקביל לסנטור הפלפטין המתמרן את דארת' ויידר, תואם בוש לדעתו). כריסטיאן בייל מככב בתפקיד הפוליטיקאי המזדקן ונראה כי הוא מנכס לעצמו את הסרט כולו. הוא באמת הגדול מכולם - בזכות הכישרון והכריזמה ולא פחות מכך - כרס עצומה שטיפח – שינוי פיזי בלתי נתפס גם במונחים שלו.
הסרט לא הוקרן בפסטיבלים וייצא לקראת חג המולד. גם שאר הדמויות מהמציאות, בוש (בגילומו של סם רוקוול), ראמספלד (סטיב קארל) וגב' צ'ייני (איימי אדמס) בוודאי נכנסו לכוננות. טוב הם לא יכולים לצאת מהגרסה של מקי וההומור העוקצני שלו, ממנו אפשר להתרשם כבר בטריילר המבטיח של הסרט.
