ביקורת סרט: "סיפור אחר" - אבי נשר מתבגר וזה טוב
חרדתם של הורים לאבד את ילדיהם עומדת במרכז סרטו החדש ומעורר המחשבה של אבי נשר. באמצעות מהלך תסריטאי נבון, ליהוק מצוין ומשחק ראוי לשבח של ג'וי ריגר, מציג הבמאי הוותיק את ההורות ככישלון. "סיפור אחר" הוא סרטו ה-20 של נשר ונראה שהשנים שחלפו הפכו את הקולנוע שלו לאפל, מסתורי ומשובח
סיפור העקדה זוכה לתפנית מעניינת בסרטו החדש של אבי נשר, "סיפור אחר". הפעם, זהו לא אברהם שמצטווה לקחת את בנו, יחידו, אשר אהב ולהעלותו קורבן על הר המוריה. הפעם זוהי שרה שבאקט וולונטרי לגמרי עוטפת את בנה-יחידה יצחק בשק, ומוליכה אותו במשעולי הרי ירושלים אל מקום הפולחן לאלה אשרה.
אכן, הורות היא לא עניין הגיוני, כפי שמתבטאת אחת הדמויות בסרט מעורר המחשבה הזה – נדבך נוסף בשיח הבין-דורי שבו עוסקים סרטיו של נשר עוד מימי "הלהקה" המיתולוגי מלפני ארבעה עשורים בדיוק. אם "הלהקה" (1978), "דיזנגוף 99" (1979) ו"זעם ותהילה" (1984) תיארו צעירים מורדים בדור ההורים שכמעט ולא נכח שם – באים סרטיו העכשוויים של נשר, ומעצבים דימוי של צעירים המועלים קורבן על מנת להביא גאולה להוריהם.
זה התחיל ב"סודות" (2007), שבו מבצעות שתי נערות ממדרשה חרדית בצפת פולחן מיסטי שמטרתו לגאול אישה נוצרייה גוועת, מחטאה; והמשיך ב"חטאים" (2016), שבו נתבעת בת להקריב-כמעט את חייה למען מירוק מצפונו של אביה. עתה, ב"סיפור אחר" – זהו כמעט דווקא אותו סיפור. אימהות המבקשות להקריב בן/בת, באופן סימבולי כמובן, כדי להשיג את אושרן/שחרורן.
שני סיפורים מספר "סיפור אחר", שניהם מתרחשים בירושלים (העיר שבה מתנהלות עלילות סרטיו האחרונים של נשר), ובמהלך תסריטאי נבון נהפך כל אחד מהם לסיפור האחר המשקף ומאיר את מה שנדמה לנו כי הוא-הוא סיפור הסרט. הסיפור האחד הוא זה של צעירה חוזרת בתשובה (ג'וי ריגר) שאמהּ, אשת נדל"ן מפלצתית (מיה דגן), חוברת אל בעלה לשעבר, פסיכולוג בעל שם המתגורר באמריקה (יובל סגל), על מנת למנוע את נישואיה לזמר מצליח (נתן גושן) שדרדר אותה לסמים לפני שהוביל אותה בעקבותיו אל עולם הדת והאמונה.
וישנו גם הסיפור האחר: זוג על סף פירוד (מעיין בלום ואביגיל הררי) שמגיעים בעצת בית המשפט לסדרת פגישות גישור אצל פסיכולוג קשיש (ששון גבאי) שהוא לגמרי במקרה סבהּ של החוזרת בתשובה. גם הוא, כבנו וכלתו-לשעבר, אינו רואה בעין יפה את הסתודדותה בחיק הדת, אבל לו כאמור יש גם דאגות אחרות.
האם האחת מוכנה להקריב את אושרה של בתה בעבור מאווייה (ואם נדמה שהחרדופוביה שמגלה כאן דמותה של דגן היא מוגזמת – חישבו שנית). האם האחרת, לגמרי במקרה שרי (שרה) שמה, נכונה-לכאורה להקריב את בנה, ששמו הוא, ניחשתם נכון, איזי (יצחק), בעבור פולחן פגאני שהיא נוטלת בו חלק – ומסתבר שהוא אכן קורה במציאות, אי שם בחשכת הרי ירושלים. ציון העובדה ששרי היא יוצאת-בשאלה כמו מעמיד את שתי הנשים שבמרכז הסרט בהיפוך – האחת היא, רק כביכול, סיפורה האחר של רעותה.
"סיפור אחר" נפתח בקולו העמום של נשר עצמו, מלווה בצחוקו של ילד קטן. האם זה אמור להיות קולו של האב הפסיכולוג המדבר אל ילדתו הקטנה? אולי. מכל מקום, הקולות הללו, המלווים בתמונות סטילס משפחתיות הנחרכות כמו היו צלולואיד מתלקח, מסמנים את עיסוקו של הסרט בהורות. הבמאי הוא ההורה של הסרט שאנו עומדים לצפות בו (ואמנם נשר, שהוא ידידי מזה שנים רבות, נוהג להתייחס לכל סרט חדש שלו כאל "ילד" שהצטרף למשפחה), והסרט – שעל אף היותו מהנה מאוד יש בו טונים קודרים – מדבר על חרדתם של הורים לאבד את ילדיהם.
החרדה הזו היא שמניעה את הדמויות שמגלמים סגל ודגן לרצות לפגוע באושרהּ של בתם היחידה – והסרט, אגב כך, אינו מתאר לרגע את החזרה בתשובה שלה באור שיפוטי או ביקורתי. הם זוממים דברים נוראים, הם מקריבים כאמור את בתם, ובלבד שלא "לאבד" אותה לטובת העולם "האחר". על הרקע הזה, דווקא דמות האם המאיימת-לכאורה, זו העובדת את האלה הכנענית אשרה, מתגלה (מבלי לחשוף) כדמות המודעת והשקולה ביותר בסרט – גם אם ההיבט הפמיניסטי הנלווה לפולחן מופיע בצורה מעט דידקטית.
"סיפור אחר" מציג את ההורות ככישלון. אם ב"חטאים" היא הייתה מזוהה עם עבר שצלו הכבד והמצמית מוטל על בנותיו של רופא ניצול שואה – כאן מוסווה כישלונה בהיותם של ההורים סיפור הצלחה, אבל רק כביכול. האב-הפסיכולוג שותף בסטרטאפ אמריקאי שרק בדיעבד מתגלה כנגוע בזיוף ורמאות, והאם הנדלניסטית מתגוררת לבדה בדירת היוקרה הכי קרה ומנוכרת שאי פעם נראתה בקולנוע הישראלי. כן, הקולנוע של נשר מתבגר, הולך ונעשה יותר אפל – אבל זה בדיוק מה שהופך את סרטיו בעשור הנוכחי לחלק אינטגרלי מפילמוגרפיה עשירה (זהו סרטו ה-20 במספר) ומתפתחת.
שלוש פעמים צפיתי ב"סיפור אחר", ובכל אחת מהן מצאתי סרט מעט שונה. קודם כל, יש בו סיפור משפחתי סוחף שגם ברגעיו המופרכים כביכול מזכיר לנו שהכל אמיתי (את התסריט כתב נשר יחד עם הפסיכולוג נועם שפנצר). זהו גם סרט רוויי באיקונוגרפיה נוצרית, שבשיאו המתרחש במנזר ירושלמי נדרש לדימוי של לידה מחדש מתוך מוות סימבולי על מנת לעצב תמונה של פיוס והשלמה. וזהו גם סרט העוסק בכוחה ההרסני אך גם המנחם של המשפחה.
כמו בכל סרטיו, גם כאן מצטיין נשר בבחירה קפדנית של שחקנים הנטמעים בצורה משכנעת ומושלמת בדמויות שהם מגלמים. כולם טובים מאוד, אבל מעל כולם בולטת ג'וי ריגר (שגם כיכבה ב"חטאים") המוכיחה שהיא אחת השחקניות הטובות ביותר כיום בישראל. הצילום הרך של מישל אברמוביץ', העריכה המדויקת של יצחק צחייק, והמוזיקה הסוחפת של סיריל אופור – כולם תורמים משמעותית לסרט הזה, שמסתורין, כאב, צחוק ורגש צצים ומתחלפים בו, והופכים את חוויית הצפייה לדינמית ומפתיעה.