מירי רגב הייתה מצנזרת את התנ"ך
שרה צחקה לאלוהים, ואברהם התווכח עם האל הכול יכול בסדום. בכל אלפי שנותיה, התרבות היהודית לא ניהלה משרד תרבות. מירי רגב, זכית להיות צאצאית לעם שאומר מה שהוא חושב גם, ואפילו בעיקר, כשזה לא נוח. חוקים שתכליתם סתימת פיות ישיגו בעיקר תוצאה הפוכה
אם למירי רגב היו גלגלים
השבוע הוטרדתי מהאפשרות שמירי רגב תתגלגל לאחור במנהרת הזמן, ותפקד על תקציבי התרבות היהודית בימים שבהם נוצר התנ"ך. דאגתי מהאפשרות שרגב תפעיל עליהם את התיקון לחוק התרבות והאומנות, מה שאולי היה גורם ליוצרים לגנוז את התנ"ך או לכל הפחות לרכך חלק מהתכנים ה"לא נאמנים" שלו.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לאחר לילה טרוף שינה החלטתי לבדוק את עמידותו של התנ"ך שלנו בסטנדרטים של רגב, ופניתי לפרשת השבוע, "וירא".
"המדינה אינה חייבת לממן פעולות שמטרתן לקעקע את בסיס הווייתה": כך נכתב בראש התיקון, ולאחריו נמנים תחומי פעילות המקעקעים את הוויית המדינה. שאלתי את עצמי מה היה קורה לו כותבי התנ"ך היו מעלים בדעתם לקעקע את בסיס ההוויה של האמונה המקראית. האם מישהו באותם ימים היה מסכים להעניק להם תמיכה ממשלתית, שלא לומר – לפרסם את דבריהם ולהעבירם באדיקות מדור לדור?
לא מאמינה, צוחקת, משקרת
את הטקסט המדאיג הראשון פגשתי בפתיחת הפרשה, בהמשך לבשורת הלידה שהביאו בכנפיהם המלאכים (בראשית י"ח; י"א, ט"ו): "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם, לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר: לֹא, כִּי צָחָקְתְּ".
"למה זה צחקה שרה?" כועס אלוהי הנאמנים ונוזף במי שממונה על שרה. על מנת להוסיף חטא על פשע, מספר המקרא ששרה גם שיקרה לאלוהים: "לא צחקתי", היא אמרה בלי טיפה של צחוק ועם המון פחד. אלוהים התעקש שהוא צודק והיא לא.
אבל התנ"ך לא מפעיל צנזורת נאמנות, והוא אוסף לתוכו רגעים קטנים-גדולים בהם אישה אחת, אמא שלנו, צחקה על אלוהים, פקפקה ביכולותיו ושיקרה לו.
אתה לא פייר
במרחק נשימות ספורות מהצחוק והבהלה של שרה ניצב, לגאוות הדורות, מבחן הנאמנות השני. אלוהים מחליט לגלות את תכניותיו באוזני בנו הנאמן (י"ח, כ'): "וַיֹּאמֶר ה', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד", וככל הנראה הוא משתף אותו בפיתרון המושלם והמקורי שהגה לבעיית סדום – השמדת העיר (כאילו שעוד לא היינו בסרט הזה).
אברהם לא ממהר להפגין נאמנות לפתרונות האלוהיים, ואם לא די בכך הוא מטיח בריבון העולם דברים שמן הראוי שישללו ממנו תקציב תרבות אלוהי.
תרגיל "שוברים שתיקה"
אברהם עושה לאלוהים תרגיל "שוברים שתיקה", ומסרב לקבל בהכנעה חוסר מידתיות וענישה קולקטיבית: (י"ח, כ"ג-כ"ה): "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע... חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ. הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט".
"האף תספה צדיק עם רשע"? נראה אתכן מעלות מחזה בנוסח דומה, נראה אתכן מעזות לבקש עבורו תמיכה ממשלתית. התגובות ל"מלכת אמבטיה" (של חנוך לוין) יתגמדו ליד מטח הקללות שתחטפו, כשתטענו חלילה שמדינת ישראל הורגת צדיק עם רשע. ראו מה קרה לארנה פרץ שהעזה לערער על הגינותו של "שופט הארץ" שלנו.
אבל התרבות המקראית הייתה אחרת, ואלוהי המקרא לא העליב את אברהם ואפילו לא אמר לו "אתה משעמם אותנו". הוא פשוט הקשיב, הפנים וקבע: "לא אעשה", ומיהר לשנות את החלטתו.
מי יבקר את המבקר?
בטרם שוככות זעקות עמורה, אברהם יורד עם שרה לגרר ומפעיל את תרגיל "אחותי היא" שכבר נוסה במצרים והניב מתנות נאות, וגם לא מעט בושות. אברהם שלא היסס להעביר ביקורת על אלוהים, זוכה למבקרים נאמנים בקרב פרשני המקרא. הדרשן (פסיקתא זוטרתא פרשת וירא, ב') מתעקש להבהיר שאברהם עשה מעשה זה: "על כורחה שלא בטובתה (של שרה)... והיא לא רצתה לומר".
רבינו בחיי מגיב בחריפות להתעמרות אברהם באשתו, ומאשים אותו בגלות ועבדות מצרים: "הנה זה החטא שחטא אברהם בשוגג, הוא שעליו היה גלות מצרים, ובוודאי היה חטא גדול שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בה' יתברך שיציל אותו ואת אשתו".
אם לא די לנו באלה, מנסח אברבנאל את השאלה שיש לשאול על אברהם במלוא חריפותה: "ומי האיש המעלַה שיבחר בחיים עם קלון נמרץ כזה ויבקש תועלת והטבה בהיות אשתו מזְנה עם אחרים. ויותר ראוי היה שיבחר במוות לבלתי עשות נבלה".
מירי רגב, נולדת לעם הלא נכון
בכל אלפי שנות חייה, התרבות היהודית לא ניהלה משרד תרבות ונלחמה נגד סתימת פיות וניסוח דוגמוֹת דתיות. מירי רגב יקרה, התרבות היהודית היא תרבות של ביקורת. זכית להיות צאצאית לעם שמפורסם בחריפות שכלו ובפיו הגדול, וזאת הודות לדורות ארוכים שפיתחו תרבות רוחנית החותרת תחת עצמה ואמונותיה בכל עת; תרבות ששואלת שאלות ומסרבת להתרשם מתשובות; תרבות שקובעת שאלוהינו אמיתי הוא, ולפיכך לא נכזב בו, ונאמר כל מה שאנחנו חושבים גם, ואפילו בעיקר, כשזה לא נוח.
הפעם ההיא שבה אברהם כן ציית
יש לנו סיפור צייתנות דרמטי ומצמרר, וגם הוא מגיח לעולם בפרשת השבוע שלנו – סיפור עקידת יצחק, המסתיים בהכרזת נאמנות: "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה". אלא שאין לסיים את קריאת הסיפור בקביעה זו של אלוהים, ויש להמשיך לקרוא וללמוד איך מעשה העקידה מוצג בצורתו ההרסנית והמפרקת, שכן מיד לאחר העקידה (או במהלכה) שרה נפטרת, יצחק העקוד נותר בכבליו על ההר ואברהם יורד מהעקידה בודד ועזוב.
בקביעה: "ידעתי כי ירא אלוהים אתה" נפרד אלוהים מאברהם, ומכאן ואילך הוא לא יוסיף לדבר אתו. אברהם הצייתן, ירא האלוהים, לא מעניין את אלוהים ולא זוכה להתייחסותו. נדמה לי שאלוהים מעניק תמיכות תרבותיות רק למי שמעז ל"קעקע את בסיס הווייתו". את אומרי ה'הן' העיוור הוא שולח למשרדה של מירי רגב.
זה לא מצחיק, זה מדאיג
אני מאמינה שמירי רגב יודעת לאיזה עם היא שייכת, והיא מבינה היטב שחוקים שתכליתם סתימת פיות ישיגו בעיקר תוצאה הפוכה. אנחנו נסכים להתמודד עם תקציבים מרעיבים, וכאשר יענו את החופש שלנו כן נרבה וכן נפרוץ. נאמנות של נשות ואנשי רוח ישיג החוק הזה בשוליים התרבותיים, ותחת כל מי שתיכנע ללחץ יצוצו יוצרות חדשות שההפחדות יהוו עבורן תמריץ נאות, עם ניחות מסורתי, לשבירת מחסום האיומים.
אז מה הוא כן משיג? מנדטים. חוקים מתלהמים, שיסוי (בנוסח: את משעממת אותנו) והפחדות מצופפים שורות בקרב הקהל הנאמן ממילא, וגם מגדילים במשהו את מספר המודאגות. הם יוצרים אויב משותף ("הקרן החדשה לישראל" / הסמול / יפי הנפש / "שוברים שתיקה") שיש להתאחד נגדו, ובסופו של תהליך הם מגבירים שנאה ומוסיפים מנדטים.
שווה את המאמץ, לא?
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!