מירי רגב הייתה מצנזרת את התנ"ך

אם למירי רגב היו גלגלים

השבוע הוטרדתי מהאפשרות שמירי רגב תתגלגל לאחור במנהרת הזמן, ותפקד על תקציבי התרבות היהודית בימים שבהם נוצר התנ"ך. דאגתי מהאפשרות שרגב תפעיל עליהם את התיקון לחוק התרבות והאומנות, מה שאולי היה גורם ליוצרים לגנוז את התנ"ך או לכל הפחות לרכך חלק מהתכנים ה"לא נאמנים" שלו.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

לא מאמינה, צוחקת, משקרת

את הטקסט המדאיג הראשון פגשתי בפתיחת הפרשה, בהמשך לבשורת הלידה שהביאו בכנפיהם המלאכים (בראשית י"ח; י"א, ט"ו): "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם, לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר: לֹא, כִּי צָחָקְתְּ".

אתה לא פייר

במרחק נשימות ספורות מהצחוק והבהלה של שרה ניצב, לגאוות הדורות, מבחן הנאמנות השני. אלוהים מחליט לגלות את תכניותיו באוזני בנו הנאמן (י"ח, כ'): "וַיֹּאמֶר ה', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד", וככל הנראה הוא משתף אותו בפיתרון המושלם והמקורי שהגה לבעיית סדום – השמדת העיר (כאילו שעוד לא היינו בסרט הזה).

תרגיל "שוברים שתיקה"

אברהם עושה לאלוהים תרגיל "שוברים שתיקה", ומסרב לקבל בהכנעה חוסר מידתיות וענישה קולקטיבית: (י"ח, כ"ג-כ"ה): "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע... חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ. הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט".

מירי רגב(צילום: אבי מועלם)

מי יבקר את המבקר?

בטרם שוככות זעקות עמורה, אברהם יורד עם שרה לגרר ומפעיל את תרגיל "אחותי היא" שכבר נוסה במצרים והניב מתנות נאות, וגם לא מעט בושות. אברהם שלא היסס להעביר ביקורת על אלוהים, זוכה למבקרים נאמנים בקרב פרשני המקרא. הדרשן (פסיקתא זוטרתא פרשת וירא, ב') מתעקש להבהיר שאברהם עשה מעשה זה: "על כורחה שלא בטובתה (של שרה)... והיא לא רצתה לומר".

אם לא די לנו באלה, מנסח אברבנאל את השאלה שיש לשאול על אברהם במלוא חריפותה: "ומי האיש המעלַה שיבחר בחיים עם קלון נמרץ כזה ויבקש תועלת והטבה בהיות אשתו מזְנה עם אחרים. ויותר ראוי היה שיבחר במוות לבלתי עשות נבלה".

מירי רגב, נולדת לעם הלא נכון

בכל אלפי שנות חייה, התרבות היהודית לא ניהלה משרד תרבות ונלחמה נגד סתימת פיות וניסוח דוגמוֹת דתיות. מירי רגב יקרה, התרבות היהודית היא תרבות של ביקורת. זכית להיות צאצאית לעם שמפורסם בחריפות שכלו ובפיו הגדול, וזאת הודות לדורות ארוכים שפיתחו תרבות רוחנית החותרת תחת עצמה ואמונותיה בכל עת; תרבות ששואלת שאלות ומסרבת להתרשם מתשובות; תרבות שקובעת שאלוהינו אמיתי הוא, ולפיכך לא נכזב בו, ונאמר כל מה שאנחנו חושבים גם, ואפילו בעיקר, כשזה לא נוח.

הפעם ההיא שבה אברהם כן ציית

יש לנו סיפור צייתנות דרמטי ומצמרר, וגם הוא מגיח לעולם בפרשת השבוע שלנו – סיפור עקידת יצחק, המסתיים בהכרזת נאמנות: "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה". אלא שאין לסיים את קריאת הסיפור בקביעה זו של אלוהים, ויש להמשיך לקרוא וללמוד איך מעשה העקידה מוצג בצורתו ההרסנית והמפרקת, שכן מיד לאחר העקידה (או במהלכה) שרה נפטרת, יצחק העקוד נותר בכבליו על ההר ואברהם יורד מהעקידה בודד ועזוב.

זה לא מצחיק, זה מדאיג

אני מאמינה שמירי רגב יודעת לאיזה עם היא שייכת, והיא מבינה היטב שחוקים שתכליתם סתימת פיות ישיגו בעיקר תוצאה הפוכה. אנחנו נסכים להתמודד עם תקציבים מרעיבים, וכאשר יענו את החופש שלנו כן נרבה וכן נפרוץ. נאמנות של נשות ואנשי רוח ישיג החוק הזה בשוליים התרבותיים, ותחת כל מי שתיכנע ללחץ יצוצו יוצרות חדשות שההפחדות יהוו עבורן תמריץ נאות, עם ניחות מסורתי, לשבירת מחסום האיומים.

שבת שלום!