“אני מוכן למות בשביל המדינה הזו”
אחיה שץ גדל בבית ציוני דתי, דוד שלו נהרג ביום כיפור, והוא הלך ליחידת דובדבן. אבל מהצבא הוא יצא אדם אחר והיום הוא מסתובב בארה”ב כחבר ארגון ‘שוברים שתיקה’ ומסביר לכל מי שרוצה לשמוע: העתיד של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, יהודית וציונית תלוי בסיום הכיבוש
בתום השירות הצבאי נסע כשליח לארה"ב, לעבוד עם צעירים יהודים אמריקאים. גם בחודש האחרון הוא הגיע לכאן כדי לדבר עם יהודים אמריקאים. גם עכשיו הוא מספר שהגיע לייצג את ישראל ולחזק אותה. אבל הפעם, הוא עושה את זה אחרת. יחד עם חברים נוספים מארגון 'שוברים שתיקה’, נפגש אחיה עם קהילות מקומיות ומספר על חוויותיו כחייל צה”ל.
לישראלים בחו”ל קשה לרבים מאיתנו לשמוע את הטיעונים והתיאורים הקשים שיש לאותם חיילים משוחררים לספר בניכר, אבל לפני שנמהר להדוף את הצעדים מעוררי המחלוקת שבחרו חברי ‘שוברים שתיקה’, כדאי להקשיב להם, להבין מה הם מספרים ומדוע הם טוענים שהעבודה שלהם נעשית לפני הכל מאהבת ישראל ולמען המדינה היהודית.
אחיה מהסס מעט להתראיין לעיתון ישראלי, אבל בסופו של דבר, נראה שחשוב לו שיבינו אותו. שיבינו שהוא מאמין כי זה מה שיוביל את ישראל להמשך קיומה הדמוקרטי, להישרדותה כמדינה יהודית במזרח התיכון. בשיחה כנה, הוא מספר לנו איך הכל התחיל. "בשלוש שנים בצבא הבנתי שיש רוע הכרחי שאני צריך לאמץ למען מטרה טובה. למען שמירה על המדינה והמשפחה שלי", הוא מסביר. "במשך שנה וחודשיים עברתי הכשרה. הייתי קשר מכפ"צ, יצאתי לקורס מפקדים, פיקדתי על חיילים וכלוחם בפלוגות של דובדבן, והמוטיבציה הייתה שם כל הזמן.
“בשבוע האחרון להכשרה”, הוא נזכר, “אמרו לנו שנצא לפעילות שבשבילנו, כלוחמים ביחידת עילית, היתה סוג של אימון. פעילות מיפוי שבמסגרתה כל הצוות, באמצע הלילה, עולה על ציוד והולך לבית ספציפי של בלתי מעורבים. אלו אנשים שאינם חשודים בטרור, אבל גם נגדם יש פעילויות. זה הבייסיק של מה שאתה לומד - שכולם בשטחים הם איום פוטנציאלי. גם זקנים וילדים, כי כולנו יודעים שהיו דברים מעולם.
“אנחנו הולכים לבית של בלתי מעורבים, עם נשק בידיים, פנים מכוסות ורק העיניים מבצבצות באפלה. נכנסים לבית ומעירים משפחה שלמה בשתיים בלילה. אנחנו חייבים להיראות מאיימים ודורשים מאב המשפחה לרכז את כולם בסלון. סורקים את הבית כי יכולה להיות סכנה בכל פינה. התחלנו לתחקר את המשפחה בסלון ומה שראיתי באותו לילה, ראיתי לכל אורך הפעילויות שלי בשטחים. ילדים בוכים, משתינים במכנסיים, אתה נכנס למקום הכי פרטי של אנשים והופך אותו לשלך. הרבה פעמים אתה צריך לצעוק על האמא להשתיק את הילדים כדי שלא יחשפו אותך בחוץ. אני זוכר ששמנו את כולם עם הגב לקיר וצילמנו אותם.
“זהו", הוא ממשיך, "סיימנו את הפעילות הראשונה שלנו. נכון, לא מצאנו מחבלים אבל אנחנו שמחים כי היינו בשטח ועשינו פעילות. רק אחרי זה, שנים אחרי, בשוברים שתיקה, גיליתי שזו אחת הפעילויות הכי רגילות בצה"ל. היום אני שואל למה אנחנו בכלל עושים את זה. כחייל אתה מניח שיש לזה סיבה. זה נקרא הפגנת נוכחות צה"לית במרחב. זו דוקטרינה ביטחונית שאומרת שכדי שנוכל להמשיך לשלוט באנשים שלא מוכנים לשליטה שלנו,אנחנו צריכים שבכל רגע נתון הם ירגישו אותנו בשטח. שירגישו שצה"ל נושף בעורפם. אנחנו צריכים שהם יפחדו מאיתנו. בוגי יעלון קרא לזה 'לצרוב את התודעה של הפלסטינים'. אלו דברים שלא ידעתי”.
שץ לא מדבר נגד הצבא. הוא גם דואג להדגיש את זה. הוא שירת ביחידה מוערכת, הוא מבין את הסכנות שבשטח, הוא ראה אותן. אבל הוא רואה את המעגל הזה שהוא היה חלק ממנו, כמו האש שמבעירה את המדורה, ולא להיפך. "כחייל, הלכתי בתחושה בסיסית שזה רוע הכרחי. ידעתי שצבא זה לא פרחים ושושנים. הרבה חיילים לוקחים את עצמם להיות חיילים בשטח כי הם מרגישים שזו זכות זכות להגן על המדינה והמשפחה שלך, וזו הרגשה טובה לצאת איתה”.
אחרי שסיים קורס מפקדים הוא מתאר את השינוי שעבר. "התחלתי לצאת לפעילויות בעיקר בערים הפלסטיניות ואתה רואה איך לאט לאט מיטשטש הגבול בין הטוב לרע גם בתוכך. אני זוכר שבתקופה מסוימת שבה לא היו פעילויות, פתאום אתה לא רואה שטח. מפקד היחידה הציע שניקח גם פעילויות לא איכותיות, או כמו שקראנו לזה ‘מעצר צורבי דיסקים וגנבי במבות’. צחקנו ביחידה שאנחנו עוצרים אנשים שבכלל לא ידענו מה עשו. העיקר להיות בשטח, להראות שאנחנו שם.
“לילה אחד", הוא ממשיך, "יצאנו לפעילות בשכם ומפקד היחידה רצה שנתנסה בפריצה חמה באמצעות חומר נפץ. הוא שם חומר נפץ על הדלת ואיך שנכנסנו זה נראה כאילו הרימו את הבית והחזירו אותו לרצפה. אין לך רגע לחשוב. אנחנו מנסים לעשות סריקה מהירה. מגיעים לבן אדם כשהוא במיטה עם אשתו ומתחילים בנוהל ריכוך, שזה מכות רצח. ואז מגיע שב"כניק ואומר ‘אוי, זה לא הבנאדם ולא הבית’. וזה אחרי שהרסנו לו את הבית. ופשוט המשכנו לבית הבא לחפש את המבוקש האמיתי.
“בסיום הפעילות, אני נוסע עם המפקד ועולה בי התחושה שהרסנו לאדם הזה את החיים ואשכרה הרגשתי רע. שאלתי את המפקד אם האדם הזה יקבל פיצויים, כשאני מבין שטעינו אפילו במה שכינינו הרוע ההכרחי הזה. הוא עונה לי- ‘אחיה, אתה לא מתעסק בזה. אתה חייל, תהיה חייל’ - ואני מרגיש רע שבכלל שאלתי את השאלה הזו”.
שץ מספר שלא מדובר בצבא רע. זו המציאות שמובילה לצורך כזה, ועל זה הוא לא מוכן לשתוק. "אתה כבר לא מבין מי הטוב ומי הרע. הטשטוש הזה התבטא יותר ויותר בשירות שלי ואני רואה שזה משפיע עלינו. על כולנו. היינו צוות טוב, אנשים מדהימים, אבל אתה הופך צמא לירי. מרצון להגן, יש לך רצון לירות. זו מציאות בת 50 שנה וזה משנה אותנו עמוק בפנים”.
קשה לרבים בישראל לקבל את הטענות האלו. כולנו כמי שחיו במדינה, מבינים את הקושי והאיומים היומיומיים. את המורכבות האדירה של מי שלא רוצים במלחמה, אבל כמהים לביטחון והגנה מהודקת וחיים שקטים לנו ולילדינו במדינה שבעת אסונות. שץ טוען שגם הוא שייך למחנה הזה. גם הוא מבין שהמציאות קשה ומורכבת, שהאילוצים הם אכזריים ואת זה בדיוק, בדרך שלא ממש מקובלת בקרב ישראלים, הוא מנסה לתקן.
"אחרי שהשתחררתי נסעתי ישר למסעות הסברה כשליח. טסתי לדרום אפריקה למחנה קיץ ואני שוב צריך לספר שאנחנו צבא מוסרי,אבל אני לא מאמין לעצמי. כשאני מגיע לישראל, חברה שלי אמרה שהיא מכירה ארגון כזה ואמרתי טוב, זו בטח איזו חבורה של שמאלנים,אבל בסדר, אני ליברל אז אשמע גם אותם. אני פתאום רואה מציאות מעיניים של אזרח. הלכנו ביחד לסיור, אני מדבר עם פלסטינים ושואל את עצמי שאלות קשות.
“אני זוכר שחשבתי שהייתי חייל טוב, לא עשיתי דברים לא רגילים, אבל זה בדיוק זה. רוב החיילים ב’שוברים שתיקה’ הם כאלו. כאלו שיודעים מה זה אומר משטר כיבוש. אנשים חושבים שיודעים מה קורה בשטחים, כי כולם היו בשירות, אבל הרוב לא מבינים בכלל מה קורה שם. אנחנו צריכים לספר מה אנחנו עושים שם. אם לא נספר, גם הילדים שלי ילכו לעשות אותו דבר וזה הורג אותנו, לא רק את הפלסטינים. בדיוק כמו שיכולתי ללכת לשליחות ולהתנדב לדובדבן, זו הסיבה שאני שובר שתיקה. הייתי חייל טוב", הוא מתעקש,"עשיתי בדיוק את מה שנשלחתי לעשות. לא אני ולא שוברים שתיקה אשמים. ולא הצבא. הצבא מקבל הוראות”.
‘שוברים שתיקה’, שהוקם בשנת 2004, הוא ארגון האוסף עדויות על שירות חיילי צה"ל בשטחים מאז האינתיפאדה השנייה. הארגון מצהיר כי מטרתו להעלות את המודעות למציאות היומיומית בשטחים וליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה על אוכלוסייה אזרחית, זאת על מנת להביא לסיום הכיבוש.
"ברמה העקרונית הכיבוש הוא לא עניין פנים ישראלי", מסביר אחיה את הסיבה לפעילות הבינלאומית של הארגון. "נשלחתי למדינה זרה. עשיתי את זה לעם זר לחלוטין. מיליוני אנשים שלא יכולים להצביע, אז זה לא עניין ישראלי. אומרים לי שאני בוגד, שאני מחרב את השם של ישראל בעולם, אבל כשנפתלי בנט מספר בעולם שאין עם כובש בארצו זה עוזר לישראל? כשמועצת יש"ע פותחת שדולות בעולם בעד התנחלויות זה לא 'לדבר בחו"ל? זה האמ-אמא של לדבר בחו"ל. אני אמות למען המדינה ולא אשב בצד כשאנחנו נשארים עם כתם מוסרי כזה. אני חייב כישראלי שאכפת לו, להיות חלק מהשיחה. ברור שאני חייב לדבר בחו"ל כי זה המקום שבו אני יכול להשמיע את הדברים שלי. מי שרוצה לסיים את הכיבוש צריך לשבת מהצד בזמן שמנסים להרוס לנו את המדינה?"
עיקר הפעילות של הארגון היא דווקא בישראל. "אנחנו פוגשים יותר אנשים בישראל יותר מכל ארגון אחר ודווקא בארץ מנסים לעצור אותנו. כשאומרים לי שאני לא יכול לדבר מפחדים שהעמדה שלי תגבר". הוא מתאר את המחיר האישי: כולנו משלמים. בגדול, החברים שלי איתי. המשפחה שלי, גם אם יש מחלוקות, מבינה אותי. אבא שלי ציוני שמתנגד לכיבוש. הוא אמר לי שהוא ראה מה עשתה לנו האינתיפאדה ואיך הפכנו בהמות, וזה אדם ששיכל את אחיו במלחמת יום כיפור והוא מבין מה אנחנו עושים. אנשים שלא מכירים אותי קוראים לי ‘בוגד’ וזה מגיע גם לאלימות. אמא שלי, שהיא לא מהתומכות שלנו, אמרה לי ‘אחיה, תמשיך, כי אני מפחדת מה יקרה פה אם אנשים לא ירגישו בנוח לדבר'".
במסגרת סיבוב ההרצאות שלו כאן, הוא מתעקש שהוא פותח בשיח רק עם מי שרוצה בטובת ישראל. "אין לי רצון לדבר עם אנטי ישראלים ודווקא כשהם שומעים אותי, הם אומרים שפעם ראשונה שהם מבינים מה המורכבות של להיות חייל ישראלי. אני מאמין שאני מציג קול הגיוני. כשציפי חוטובלי אומרת זו זכות מאלוהים לשבת בשטחים הכבושים, זה לא מזיק?"
שץ מנסה להסביר מה עומד מאחורי הפעילות הזו שמכעיסה כל כך הרבה ישראלים."קודם כל זו החובה המוסרית שלנו. כל עוד אנחנו עושים את זה אנחנו מכריחים את החברה הישראלית להתמודד עם הבעיה שיש לנו בשטחים. אני מאמין לחלוטין שחובתה של המדינה להגן על עצמה. אנחנו לא פציפיסטים, אבל יש פעילויות שלא מצדיקות את העקרונות האלו. כשאת רואה למשל את חברון, עם 200 אלף פלסטינים ובתוכה התנחלות של 800 אנשים עם 650 חיילים שאמורים להגן עליה, זו דוגמא טובה לאיך בשביל אינטרס כל כך קטן מחריבים מציאות גדולה. אנחנו רוצים חזון פוליטי אחר לישראל. רדיפת השלום ולא רדיפת פלסטינים. צריך שמישהו יגיד את זה”.
את סיבוב ההרצאות יחתמו חברי 'שוברים שתיקה' בניו יורק. "יצא לי לדבר כאן בבתי כנסת וקמפוסים מול קהילה יהודית בעיקר. הם מרגישים אכזבה עמוקה שממשלת ישראל חגגה את הניצחון של טראמפ, וזונחת אותם על רקע ההתקפות על יהודים שרר מתגברות פה. מרגישים שהממשלה בוחרת במי שעוזר לה לשמר את מפעל הכיבוש. כששמעו אותנו אמרו שסוף סוף זו דעה שהם יכולים להזדהות איתה. לאהוד את ישראל ועדיין להתנגד לדברים שאינם מסכימים איתם. כמונו, הם מבינים ש-BDS ונתניהו הם שני צדדים של אותו מטבע: אם אתם נגד הכיבוש אתם נגד ישראל ואם אתם בעד ישראל אתם חייבים לתמוך בכיבוש. זו מציאות שלא מאפשרת אופציה לאמצע. אנחנו צריכים לייצר אלטרנטיבה של הפסקת הכיבוש בשביל הקיום של מדינת ישראל. אני רוצה שהיהודים האמריקאים יוכלו להרגיש בנוח לתמוך בישראל ולבקר את הכיבוש כי זה מה שחברים טובים עושים. אומרים את האמת באהבה".
אחיה מאמין שהעבודה הקשה שלו תישא פרי. "המציאות גדולה מאיתנו. לפני 20 שנה היה לנו מנהיג עם חזון פוליטי שסחף את העם ונרצח בגלל זה, ולחשוב שזה לא יכול לחזור זו איוולת כמו לחשוב שהכיבוש יכול לשרוד. שום כיבוש לא שרד במדינות מודרניות וזה גם לא ישרוד. אנחנו במרתון ארוך ואני מאמין שזה הקרב של חיינו ולכן", הוא מסכם, "אין דבר חשוב יותר עבורנו לעסוק בו ועלינו לדבר על זה בכל מקום שבו הדיון הזה מתקיים”.
