מה יש לחפרפרת להגיד על זה?

זה היה סופשבוע מוצלח לרוקנרול. בערוץ המדע הקרינו תוכנית דוקומנטרית על אלן מקגי, האיש שעמד עד לפני מספר חודשים בראש הלייבל הוותיק "קריאיישן" ומי שגילה, בין היתר, את ג'יזוס ומרי צ'יין, פרימל סקרים ואואזיס. ביום שישי הבא היא תשודר שנית, והיא כמובן מומלצת.
ביום שבת הקרין הבי.בי.סי עולם את התוכנית הוותיקה ”Rock Family Trees", תרגום ויזואלי לסדרת הספרים האנציקלופדית של פיט פראם. סידרה יומרנית, לקטנית ומעוררת השתאות בידענותה ובכושרה לקבץ אושיות רוק ותיקות שמחלצות אנחות הפתעה בנוסח: "מה, הוא עוד לא מת?".
מי שמכיר את הספרים יודע שמדובר במבצע מונומנטלי נדיר בסוגו ומפתיע כל פעם מחדש, כשמגלים בהתפצלויות העצים חברויות משונות של אמני רוק בדרכם לתהילה המאוחרת. הפרק האחרון עסק במיליון ההתפצלויות של חברי סגול כהה, שהיום נראים כמו יצורים חנוטים שכמו הגיחו מתוך מוזיאון שעווה.
הפרט המעניין הוא שלמרות שכולם, בלי יוצא מן הכלל, עברו חוויות אלכוהול וסמים מרתקות, אצל כולם מתנוססת מעל הפנים המקומטות או הנפוחות (ראה מקרה איאן גילאן), ממש כמו אז, רעמת שיער מרשימה, מה שמביא למחשבה שכנראה סמים ואלכוהול טובים לשיער, כי בינינו, מה כבר הסבירות שבחבורה של שישה גברים בני חמישים פלוס יפגינו כולם שיער שופע באופן כה מעורר קנאה?

ספיינאל טאפ במיטבו

והסיפורים, הם נשמעים כאילו נלקחו מהסט של ספיינל טאפ. למשל הסיפור שריצ'י בלאקמור היה מרביץ לדייב קוברדייל, או הסיפור לפיו הוחתם איאן גילאן, בעודו שתוי, על חוזה עם בלאק סאבאת' - מהלך שמבחינת הדינוזאורים של הרוק הכבד משול להצטרפות יוסי שריד לש"ס. וגם הסיפור על כך שאותו גילאן לא זכר אף פעם את המילים לשירי החברים החדשים מ"בלאק סאבאת'" ומוכרח היה לרשום אותן על המוניטור שלפניו, אך לא הצליח לקרוא אותן בגלל העשן בהופעות. אין מה לדבר; ספיינאל טאפ במיטבו. צפו לפרקים הבאים ותזכו להנאה צרופה. מבטיח.
מה עוד? לכו על הבי.בי.סי. פריים. השבוע ישודר פרק בסדרה "פשוט נהדרת" בהשתתפות אלילת הגלאם סוזי קוואטרו, שנראית נפלא גם לאחר שלושים שנה. וכמובן, אל תחמיצו מאוחר בלילה את ג'ולס הולאנד, שממשיכה לעשות לנו טוב, והפעם עם ווייקליף ז'אן, פניקס הצרפתיים, ג'ורג'י פיים הקשיש ואמיליו האריס (לא שוכחים אפילו את רון מיברג), עם שיער אפור ויפהפיה מתמיד.
ומה יש לחפרפרת להגיד על כל זה? ובכלל, מה כבר יש לערוץ 2 - ערוץ שיחסו למוזיקה שמחוץ לאולפן הטברנה מזכיר את יחס הטאליבן לנשים באפגניסטן - להועיל בנושא?

המפלצת הגדולה

אלא שמעבר לים, בגדולה שבמעצמות תבל, כל אלו מתגמדים לקראת שובה של המפלצת הגדולה מכולן, זאת שערוץ שלוש מקדם בשקדנות: הטקס ה-43 של הגראמי, מוסד אמריקני שמוכיח כל פעם מחדש עד כמה מנותקת תעשיית המוזיקה האמריקנית מהמגמות וההתפתחויות שעובר עולם המוזיקה ב-40 השנים האחרונות.
בדקתי קצת בארכיון האתר הרשמי של הגראמיז וגיליתי פניני החמצה. למשל הסטונס, להקה שזכתה שלוש פעמים בלבד בגראמי, וגם אז - על אלבומים זניחים אי שם בשנות התשעים, הרחק משיאם וימי גדולתם. או נירוונה, שבזמן הוצאת "Nevermind" לא זכתה כלל להתייחסות. באותה שנה היתה הזוכה הגדולה, משום מה, נטאלי קול עם הלהיט הנאקרופילי שהוציאה בהשתתפות אביה המת נט קינג קול (אגב, שם מצוין לפורטל).
הלאה: להקת המי מעולם לא זכתה ("המי" זוכים לראשונה השנה בפרס על מפעל חיים), וגם הנדריקס זכה רק לפני שנה בפרס על אוסף משיריו (שיצא 30 שנה לאחר מותו). גם פינק פלויד לא זכו ואפילו הביטלס הוזכרו מספר זניח של פעמים. בשנת 1967 היה סרג'נט פפר אלבום השנה, אבל להקת השנה היתה המימד החמישי זוכרים אותה? אפילו אני בקושי זוכר.
רק ב-1977 קלעו קצת הבוסים של תעשיית המוזיקה, כשהעניקו פרסים לפליטווד מק והאלבום "רומרס", ולבי-ג'יז עם "קדחת מוצ"ש" הדיסקואידי.

ריאליטי טי.וי

והשנה? השנה תעמוד דווקא בסימן התחברות מסוימת למציאות. מייסי גריי, רייג' אגיינסט דה מאשין, לימפ ביזקיט, קצת עתיקות כמו בואי, דילן, ועתיקות-ביניים כמו בון ג'ובי וכמובן אמינם, שכבר מעורר את חמת זעמם של התקינים-הפוליטיים בשל התבטאויות לא קורקטיות נגד הומוסקסואלים, נשים ועוד היד נטויה. למעשה אמינם, ללא ספק אחד המוזיקאים החשובים והמשפיעים השנה, לא ממש מטריד אותי. למדתי כבר מזמן להפריד בין אמנותו של יוצר, או יצירתו של אמן, לבין הפה שלו. ואמינם אינו יצא מן הכלל.
אם הייתי סופר את כל הסוטים, האנטישמים והגזענים באשר הם ומוציא אותם מרשימת היוצרים הגדולים, הייתי נאלץ לוותר על פרדיננד סלין, הסופר הצרפתי הענק (אבל גם הנאצי), על שופן האנטישמי, על אלביס הגזען, על כל הראפרים שמתים שהגזע הלבן ייעלם, על ברהמס הסוטה הזקן, על מוצארט האינפנטיל, על ליסט הנואף, על פרימל סקרים שמסרבים להופיע בישראל, על השוגר קיובס, שסירבו בעבר גם הם, ואסור לשכוח גם את סטינג, שהופיע רק לאחר שהשתכנע שאנחנו בסדר (ומבחינתי דווקא יכול היה להישאר בבית).
אז אמינם אמר מה שאמר, אבל המוזיקה שלו ממשיכה להיות נפלאה והוא נשאר, מחוץ לבמה, אותו אידיוט זבל לבן שהיה (הנה גם אני גזען). והגראמי? הגראמי יכול, אולי בזכות אמינם, להינצל מהגורל הרגיל של שעמום ושיגרה שמאפיין אותו כבר כל כך הרבה שנים.