ביקורת סרט - "האלווין": מייקל מאיירס פוגש את MeToo
40 שנה אחרי הסרט האיקוני "ליל המסכות", ג'יימי לי קרטיס חוזרת לתפקיד הקולנועי הראשון שלה ב"האלווין". עכשיו היא סבתא פוסט-טראומטית שרק מחכה לשובו של הפסיכופט עם הסכין, מייקל מאיירס. זהו לא סרט אימה גדול אבל הוא עדכני ופמיניסטי, לטוב ולרע
שבוע לאחר שעלה על המסכים "המנסרים מטקסס: ההתחלה" מופיע גם סרט חדש השייך לסדרת "ליל המסכות" (שבדין צריכה לשמור על השם הלועזי "האלווין"). כפי שפירט עמיתי המלומד שמוליק דובדבני בביקורתו על "המנסרים מטקסס: ההתחלה", גם "האלווין" (Halloween) הוא פרק נוסף בשורה ארוכה של סרטים (זהו הפרק ה-11), והוא צריך למצוא את מקומו מול "מיתולוגיה" מפותלת של פרטים ודמויות, ניסיונות אתחול כושלים, וריאציות "עדכניות" בסגנון ובתוכן, וניסיונות נואלים להשלים פרטי מידע שהמעריצים כמהים, כביכול, לדעת.
סדרת "האלווין" ממחישה את ההשלכות הקשות של איבוד השליטה על סדרת הסרטים. הסרט הראשון "ליל המסכות" (1978) של ג'ון קרפנטר נחשב לאחת מפסגות ז'אנר האימה האמריקני. הוא פעל באופן אפקטיבי ביותר כסוג של סיוט מיני בפרבר האמריקני. מייקל מאיירס, ילד שרוצח בסצנת הפתיחה את אחותו המשתרללת, חוזר כגבר צעיר לעיירה הדונפילד לאחר שנים של אשפוז במוסד פסיכיאטרי. הוא שם עין על צעירה בשם לורי (ג'יימי לי קרטיס – בהופעת הבכורה שלה בקולנוע) כקורבן הבא, ועד שינסה לממש את הרצח המיועד הוא מחסל, במהלך ליל כל הקדושים, כמה ממכריה הצעירים. לורי הופכת לפרוטוטיפ ה"נערה האחרונה" ששורדת את המפלצת, ומאיירס מעוצב ככוח רשע על-טבעי שלא ניתן למגר.
בסרט השני בסדרה (1981), ובו קרפנטר משמש רק כתסריטאי, מנומק העניין המיוחד של מייקל בלורי כשמגלים כי היא אחותו הביולוגית שאומצה לאחר הרצח על ידי משפחת סטרוד. הסרט השלישי (1981) סוטה מהקו העלילתי וממייקל מאיירס במידה שלא מאפשרת להחשיבו כחלק מהסדרה. בחלקים 4-6 (1988, 1989, 1995) עומדת במרכז הילדה ג'יימי, ביתה של לורי, שבינה לבין הדוד מייקל יש קשר מנטלי רצחני. מסרט לסרט העסק הופך ליותר מטופש ומגיע לשיא המופרכות בסרט השישי.
הסרט השביעי, "ליל המסכות: 20 שנים אחרי" (1998), הוא ניסיון לבצע אתחול חלקי הממשיך את הסדרה כסיפורה של לורי סטרוד מול מייקל מאיירס, תוך התכחשות לקיומם של פרקים 3-6. זה מחזיק עד תחילת הסרט השמיני (2002), שבו נפטרים באופן אווילי למדי מלורי רק כדי להתפנות לעלילה עלובה שבה חבורת צעירים כלואה בבית בסגנון "האח הגדול" שבו גם מייקל משחר לטרף.
הפרק תשיעי (2009) והעשירי (2011) בוימו על ידי רוב זומבי והיו ניסיון נוסף לאתחל את הסדרה. הפרק התשיעי/ראשון חוזר לעלילת הסרט הראשון מראשיתה הרצחנית, מרחיב לתקופת הזמן הממושכת בה מאיירס היה מאושפז במוסד הפסיכיאטרי, וחוזר לליל האימים של הסרט הראשון. הפרק העשירי/שני הוא פרק המשך כושל לאתחול השני.
"האלווין" חוזר על הניסוי שכבר נעשה באתחול החלקי של "ליל המסכות: 20 שנים אחרי". לחתוך באבחת סכין מטבח את הקשר הסבוך של "מיתולוגיה" שנקלעה למבוי סתום. לשם כך צריך לבצע את החיתוך קרוב ככל האפשר לשורש הבריא (כלומר, לסרט הראשון). הפעם, אפילו הסרט השני כבר לא רלוונטי, שלא לדבר על הפרקים הבאים.
לעוד ביקורות קולנוע:
בסרט שוב חוזרים אל הדמות של לורי סטרוד בגילומה של ג'יימי לי קרטיס. ב"ליל המסכות" לי קרטיס הייתה בת 19 והיום היא בת 59. באופן מסעיר לא פחות (עבור חובבי הסדרה) גם ניק קאסל ו-תום מוראן, מי שנטלו חלק בגילום דמותו של מאיירס בחלק הראשון, חוזרים לסדרה אחרי 40 ו-37 שנים בהתאמה. אבל בהתחשב בכך שפניו האנושיות של מאיירס רחוקות מלהיות ברורות – זה לא באמת משנה מי מגלם את הדמות. ובכל זאת, מעריצי הסדרה יכולים לראות בליהוק הצוות המנצח ביטוי לכוונות הרציניות של הסרט הנוכחי.
ג'ון קרפנטר משמש כ"יועץ יצירתי" מטעם האולפן והוא גם שב לכתוב ולפתח את המוזיקה - כפי שעשה בפסקול הקלאסי של הסרט הראשון. הקשר המהותי מובהר מכותרות הפתיחה החוזרות אל הכתוביות (פונט וצבע), המוזיקה, וכמובן ההתקרבות האיטית לעין של ראש הדלעת מהסרט הראשון. אבל "האלווין" אינו משתווה לסרט הראשון. הוא לא סרט איום, וייתכן מאוד שהוא הסרט השני באיכותו בסדרה כולה. מחמאה שיש לקחת בעירבון מוגבל בהתחשב באיכותם של הסרטים הבאים.
ניתן לטעון שהרעיון המניע עולה בקנה אחד עם הרגע התרבותי הנוכחי של #MeToo. מאיירס יחזור, כמובן, לפעילות וזה יקרה בליל כל הקדושים 40 שנה לאחר סבב הרציחות הקודם. מולו עומדות שלוש נשים – סבתא, אם ובת. הסבתא היא לורי סטרוד, שמאז אירועי הסרט הקודם סובלת מהפרעת דחק פוסט-טראומטית וחיה את חייה בהכנה אובססיבית לקראת היום בו מאיירס יחזור (כמו שרה קונור ב"שליחות קטלנית: יום הדין"). היא חייה לבד בבית מחומש ומבוצר, ומנהלת מערכת יחסים מרוחקת ומאוד בעייתית עם הבת קארן (ג'ודי גריר) וטובה יותר עם נכדתה - תלמידה מצטיינת בסוף לימודי התיכון בשם אליסון (אנדי מטיצ'ק).
"ליל המסכות" היה תוצר של עידן הנע בין פריצת גבולות מינית (של שנות ה-60 וה-70) וריאקציה שמרנית-רצחנית (המבשרת את שמרנות שנות ה-80). כאן הרעיון המוביל נראה כמו חזרתה של המפלצת המאיימת על דור חדש של נשיות, וסגירת השורות הבין דורית של הנשים מול דימוי אולטימטיבי של "הגבר הלבן התוקף נשים באמצעות סכין פאלית".
כל הדמויות הגבריות לא יכולות לעזור לנשים במאבקן. הפסיכיאטר המטפל במאיירס – ד"ר רנביר סרטין (האלוק בילג'ינר) - מפתח יחס מאוד לא בריא לפציינט-כוכב שלו. בכך הוא תופס את מקומה של "המפלצת השניה" של הסדרה – ד"ר סם לומיס – בגילומו של דונלד פלזנס. יש סגן שריף (וויל פאטון) שהוא דמות גברית חיובית אך לא יעילה במיוחד כנגד האיום. כך גם ריי (טובי הוס), בעלה של קארן ואביה של אליסון. והזכרים בחייה של אליסון - החבר קאמרון (דילן ארנולד) והידיד דייב (מיילס רובינס) הם לא חומר אנושי מובחר במיוחד. לטיפולך מאיירס.
בסופו של דבר, "האלווין" רחוק מלהיות סרט אימה גדול אבל, לטוב ולרע, ניכר בו שהוא מונע על ידי אג'נדה מעודכנת.
