"קולה היה מתת אל": הזמרת ששינתה את עולם האופרה
היא החלה את דרכה כזמרת בפונדקי נמל אתונה וסחפה את בתי האופרה הגדולים בעולם בקולה הדרמטי. מריה קאלאס חיה חיים סוערים שכללו רומן עם המיליונר אונאסיס, אובדן של ילד ודיאטה רצחנית. אך הלכה לעולמה בודדה ועזובה כמו גיבורות האופרה עליהן שרה. סיפורה של כוכבת
עוד בערוץ המוזיקה:
מרקורי לא לבד: ענקי המוזיקה על המסך
ננה מושקורי: "אמרו לי לצבוע לבלונד ולזרוק את המשקפיים"
סקס, בגידות וטרגדיות: סודות המלון ההוליוודי המקולל
הבת שלא ציפו לה
קאלאס נולדה בניו יורק בשנת 1923 למשפחת מהגרים מיוון, בשם מריה ססיליה, סופיה אננה קָלוֺגֶרוֺפּוּלוּס. אביה החזיק בית מרקחת קטן ברובע היווני במנהטן והקל על לקוחותיו כאשר שינה את השם היווני הארוך לקאלאס. מריה לא הייתה הילדה לה ציפו הוריה, זמן קצר לפני שהיא נולדה מת בנם הבכור ואסילי מטיפוס וההורים קיוו לבן זכר, בת נוספת - ג'קי, כבר הייתה להם. אימה של קאלאס לא אהבה את מריה וזו נהגה לברוח לבית המרקחת המשפחתי או לאולמות הקולנוע של ניו יורק שם נהנתה ממערבונים וגלידות. ניסיונותיה הראשונים לשיר לא זכו להערכה של אימה, שראתה בשירתה מטרד ויום אחד נתנה לבתה שי - כלוב ובו קנריות ואמרה לה, "אולי הציפורים ילמדו אותך לשיר".
באמצע שנות השלושים הוריה נפרדו וקאלאס עברה עם אימה ואחותה לאתונה. היא לא הייתה יפה במיוחד וסבלה מעודף משקל, אך זה לא הפריע לה להמשיך לשיר, ומשום שהמשפחה הייתה זקוקה לכסף, אימה לא היססה לשלוח אותה להופיע בפונדקי הנמל. באתונה, ערב מלחמת העולם השנייה חל המפנה הגדול בחייה. קאלאס נרשמה לקונסרבטוריון העירוני ופגשה באישה שתשנה את חייה, המורה אלווירה דה הידאלגו. זמרת שגילתה את הכישרון יוצא הדופן ואת הרצינות שבה התייחסה מריה למקצוע. "היא הייתה באה לשיעור הראשון ויוצאת מכאן בתום כל השיעורים. כל הנחייה שלי נקלטה ונלמדה ולמחרת כבר יושמה, לרבות לימוד איטלקית", היא מספרת.
עד סוף המלחמה קאלאס הספיקה להופיע בקרוב לעשרים הפקות של בית האופרה באתונה. היא התחילה בתפקידים קטנים אבל מהר מאוד ולמגינת ליבן של סולניות הבית היא זכתה גם בתפקידים גדולים. "כזה קול לא שמענו, לא יכולנו להבין מנין הוא צמח, זוהי מתת אל," פסקו שותפיה. אחרי המלחמה קאלאס העדיפה לחזור לניו יורק אבל במטרופוליטן אופרה לא קיבלו אותה ואולי נכון יותר לומר שהיא סירבה לתפקידים שהוצעו לה. לימים הודה מנהל בית האופרה שהיא צדקה בסירובה.
ההזדמנות הגדולה שלה הגיעה מאיטליה, המנצח האיטלקי טוליו סראפין, מגדולי מנצחי האופרה של אמצע המאה שעברה ניצח בפסטיבל ורונה וחשב להעלות את האופרה "לה ג'וקונדה" של פונקיילי. "אבל אין זמרת שתוכל לשיר את התפקיד," קבל בפני ידידיו. זמר אופרה יווני ששמע את קאלאס המליץ עליה למנצח והשאר היסטוריה. קאלאס שנבחרה לתפקיד החלה צועדת כמצביא מניצחון אל הניצחון. בשנת 1951 הופיעה באופרה "תפילות ערב סיציליאניות" של ורדי בבית האופרה "לה סקאלה" במילנו שבתחילה סירב להזמינה. "היא תהיה זמרת אורחת לא אחת מזמרות הבית", אמר מנהל המקום שמאוחר יותר הפך לביתה של קאלאס.
לה דיווינה
כשכיכבה באופרה של כרוביני במילנו, הזמינה מנצח אמריקני שאף אחד לא הכיר באירופה לנצח עליה. היא שמעה אותו בשידור רדיו והתלהבה. שלושה ימים לקח למנצח הצעיר לאונרד ברנשטיין ללמוד את התפקיד, והוא נעשה לאמריקני הראשון שניצח בבית האופרה המכובד וזכה להצלחה חסרת תקדים. לצד טוליו סראפין המנצח הגדול שעיצב את שירתה, והבמאי פורץ הדרך לוקיאנו ויסקונטי שהוסיף למוזיקליות שלה דרמה - קאלאס הפכה לשחקנית האופרה הגדולה בדורה. לא לפני שהסירה מדרכה את אחד ממכשוליה המרכזיים – עודף המשקל שלה. קאלאס השילה מעליה יותר משלושים קילוגרמים, והמודל שלה היה שחקנית הקולנוע דקת הגזרה אודרי הפברן. בעקבות השינוי, עבור הקהל והמבקרים לפחות, גופה של קאלאס הלם את קולה וזיכה אותה בכינוי "לה דיווינה" (האלוהית, הקדושה).
מנעד קולה של קאלאס התחיל נמוך מן הסופרן במתחם הקול הנמוך של "כרמן", וזינק למרומי גבהי הסופרן של זמרת הבל-קנטו בתפקידים שהבולט בהם הוא "נורמה" של בליני. "מריה קאלאס היא לא 'קול שיש לו אישה' אלא 'אישה שיש לה קול'", אמר עליה הזמר ג'וזפה די סטאפנו, שותפה האחרון להופעות וכך הדגיש את הפיצול בין קאלאס הגדולה, למריה האישה. היא עצמה הייתה מודעת היטב לפיצול בין שתי הישויות.
בתחילת דרכה פגשה את בטיסטה מנגיני, איש עסקים עתיר ממון ומבוגר ממנה בשלושים שנה. הוא נשא אותה לאישה, פינק אותה, והפך אותה מאישה ענייה של מזוודה אחת לבורגנית עתירת אוצרות. בטקס נישואיהם הצנוע נוכחו שני עדים בלבד. אימו של מנגיני התנגדה לנישואין ואחרי החתונה מצאה מריה מכתב שנשלח ממנה ובו שלוש מלים "את אישה מתה!".
במקביל לרומן שלו עם מריה, אונאסיס ניהל רומן לא פחות מתוקשר עם ג'קי, אלמנתו הטרייה של הנשיא קנדי. הקשר עם ג'קי היה חשוב להגדלת עסקיו בשוק האמריקני ואחרי שהשניים נישאו, קאלאס הסתגרה בביתה בפריז ונוכחותה על הבמות דעכה. הופעותיה האחרונות ברסיטלים עם די סטפאנו היו אירועים די פתטיים ואף שהכרטיסים להופעותיה נמכרו, לה עצמה לא היה הרבה למכור. באותה תקופה סדרה של כיתות אמן של קאלאס בג'וליארד בניו יורק שנועדו לתלמידי בית הספר, הופכת לסנסציה כאשר גדולי הזמרים מאירופה טסים במיוחד כדי לנסות ולתפוס את סודה של התופעה. המחזאי האמריקני ג'יימס מקנלי כתב בעקבות השיעורים את מחזהו "מאסטר קלאס" (שהוצג ב"הבימה" עם גילה אלמגור בתפקיד מריה קאלאס).
קשה לפתור את חידת קאלאס גם היום. צריך לומר, לא כולם אהבו את קולה, והשוו בעיקר בינה לבין קול המלאכים של יריבתה רֶנַאטׇה טֶבַּלדי. אבל לקאלאס הייתה נוכחות דרמטית שמזעיקה אל הבמה באחת את השמיים ואת השאול. "כל שבריר צליל אצלה מוקפד, כל הברה עשויה לעילא וכל תנועה על הבמה מחושבת ומדויקת" אמרו עליה הזמרות מרטינה אָרוֺיוֺ ומוֺנסֶרׇה קַאבַּאיֶיה. באופרה, הזמרים תחומים לתפקידים ספציפיים שמתאימים להם (fach – מקצוע, בגרמנית), אבל קאלאס יכלה לשיר ערב אחד תפקיד באופרה של וגנר וכעבור יומיים שרה באופרה של בליני תפקיד שונה לחלוטין.
היא התקשתה לממש את כל איכויותיה כי תבעה משותפיה על הבמה את אותן דייקנות אדיקות ונאמנות שדרשה מעצמה. היא הפכה לכוכבת ענק, שגדודי צלמים המתינו לה בנמלי התעופה וכולם רצו לגעת בזוהר שלה. אולם כאשר הפסיקה הופעה אחרי מערכה אחת, התקשורת התנפלה עליה ואפילו בארץ דיווחו על הבושה. בסופו של דבר, קאלאס ניסתה לשים קץ לחייה אך נכשלה. ובגיל 53 התקף לב הביא עליה את מותה הבודד.
הבמאי פרנקו זפירלי שזכה להיות אחרון במאיה בהפקת "טוסקה" בבית האופרה קובנט גארדן בלונדון (ההפקה היחידה שמערכה שלמה ממנה צולמה ותועדה) וחבר קרוב קבל בריאיון מצולם על כך שהחברים הקרובים שלה והוא עצמו ביניהם, נטשו אותה. בשנת 1977 מריה אולי מתה, אך קאלאס תמשיך לחיות בינינו כששמה נאמר באותם כבוד והערכה שניתנו לזמרות הגדולות של המאה התשע עשרה - אכן, אלוהית.
