הרשעת זדורוב היא כתם על החברה הישראלית

שיטת המשפט בישראל מאפשרת להודאה מפוקפקת ומחוררת לשלוח אדם למאסר עולם. הציבור צריך ללחוץ על היועמ"ש לשחרר אותו באופן מיידי

ד"ר יוסף זהרפורסם: 30.10.18 , 10:48

רומן זדורוב(צילום: גיל יוחנן)

מערכת המשפט היא שלנו ואנו נושאים באחריות לאופן שבו היא פועלת ובאשמה כשהיא כושלת. לפיכך, עלינו הציבור מוטלת החובה לפנות ליועץ המשפט לממשלה בקריאה לפעול, כפי שהחוק מאפשר לו, לשחרורו המיידי של רומן זדורוב, ולחתור בנחישות למציאת הרוצח/ת האמיתי/ת של תאיר ראדה, שהשאיר/ה ראיות רבות בזירה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

עד קום המדינה היו השופטים המנדטוריים מחויבים לוודא את קיומן של ראיות מסייעות, קרי מאמתות, את ההודאה, כפי שנדרש חבר משובעים באנגליה. בעוד שמאז החלישה השיטה הבריטית את מעמד ההודאה, והיא מוגדרת בה "ראייה חשודה", ב-1949 הפך בית המשפט העליון בישראל החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה שזיכה נאשם משום שלא מצא ראיית סיוע להודאתו, וקבע שאין צורך ב"ראייה מסייעת" להודאה, וכי להרשעה מספיק "דבר מה נוסף".

"דבר מה נוסף" יכול להיות כל דבר, "קל כנוצה", כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון כאשר הרשיע ב-1998 את סלימאן אל-עביד - על סמך מה שנחשב כהודאותיו - בחטיפה, אונס ורצח חנית קיקוס, אף שלא היה קשר בין פרטיהן לבין האופן בו בוצע המעשה והמקום בו נמצאה גופתה.

תיק זדורוב נפתח מחדש? ההתפתחות הדרמטית בחקירת רצח תאיר ראדה

וכך, אף שהודאותיו השונות של זדורוב סותרות זו את זו ואת הפרטים בזירה, בהכרעת הדין בערעור שהגיש על הרשעתו יכול היה שופט העליון יצחק עמית לקבוע כי "ההתוודות בפני המדובב עומדת בפני עצמה. ההודאה בפני החוקרים עומדת בפני עצמה. גם השחזור עומד בפני עצמו. לפנינו שלושה נדבכים נפרדים ועצמאיים", להרשיע אותו - ולהתעלם מהעובדה שכל אלו יצאו מפיו של אותו אדם, זדורוב, ולא מפי עדים שונים.

תפיסת עולם שיפוטית הפוכה ניתן למצוא בפסק דין אמג'ד אדריס נ. מדינת ישראל ממרץ 2015. העליון הפך בו החלטה המחוזי בירושלים, אשר הרשיע נאשם בירי ובנשיאת נשק, וזיכה אותו חרף הודאתו. העליון עמד על כך כי "הלקח מהמקרה הוא כמובן שהודאת נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט איננה בגדר סוף פסוק, אלא זהו נתון חשוב לעיצוב המשך החקירה, וההחלטה האם להגיש כתב אישום, ובגין אילו עבירות - תוך בדיקת תוכנהּ של ההודאה לצד הראיות הנוספות שנאספו ושניתן לאסוף כחלק מהמלאכה".

בפסק הדין קבע השופט ניל הנדל שהגיע הזמן להרחיב את היריעה ולוודא שהתוספת הראייתית הדרושה להרשעת אדם על סמך "הודאת חוץ", "קיימת והיא חיצונית לנאשם, ולא פרי תוצרתו". בכך, הנדל מקרב את דרישת ה"דבר מה הנוסף" לתפקידה המקורי של דרישת הסיוע להודאה, שהייתה נהוגה בבתי המשפט המנדטוריים עד קום המדינה, לאמת את ההודאה בראיות אובייקטיביות.

הצעות החוק הפרטיות שביקשו להחזיר את דרישת הסיוע להודאה נדחו שוב ושוב בוועדת השרים לענייני חקיקה, ובינואר 2016 נפלו במליאת הכנסת ברוב דחוק של 50 נגד 51. בעקבות זאת, במרץ 2016 פנתה קבוצה של אקדמאים ומשפטנים בכירים לשרת המשפטים איילת שקד, והגישה לה גילוי דעת נגד המשקל המופרז שמייחסת מערכת המשפט הישראלית להודאות נחקרים ונאשמים.

חזון לשינוי אופן פעולתה של מערכת המשפט הפלילי מציג פרופ' בועז סנג'רו בספרו Safety from False Convictions, שבו הוא מציע לכונן גוף מרכזי לפיקוח על בטיחות מערכת המשפט הפלילי בדומה לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. סנג'רו מציע ליישם עקרונות דומים שיגבירו את הבטיחות כך שגם הרשעות השווא וגם זיכויי השווא יקטנו, בין השאר משום שהרשעת שווא טומנת בחובה זיכוי עקיף של הפושע האמיתי.

ניתן לאמץ את הצעתו לאלתר, שכן גוף כזה שיכלול חקירת הרשעות כוזבות ואירועים קרובים לכך, יכול לצאת לדרך כבר עם ההמלצות הקונקרטיות שמפורטות בספר, הכוללות בין השאר הנהגת חובת דיווח על תקלות ותקריות במשפט הפלילי, חינוך חובה לבטיחות, טיפוח פיתוח תרבות בטיחות במערכת המשפט הפלילי ועוד.