5 מכוניות מדהימות שהלוואי והיו ממשיכים לייצר

אם תבקשו מכל חובב רכב אמיתי להרכיב את רשימת החלומות המוטורית שלו, סיכוי סביר מאוד שתמצאו שם כמה דגמים שירדו מהכביש עוד במילניום הקודם. קשה לומר אם זה בגלל שאנחנו נוטים להיות רומנטיקנים ונוסטלגיים גם כשמדובר במכוניות שלנו, או שפעם התעשייה הזאת באמת הייתה מלהיבה יותר. הרי ברשימה הזאת בטח נמצא אחת שרצינו רק בגלל הסאונד שנפלט מהאגזוז, באחרת חשקנו רק בזכות הספויילרים המוגזמים מאחור, ועוד אחת רק כי איזה אליל קולנועי גרם לנו להאמין שגם אנחנו נראה מדהים מאחורי ההגה שלה. בסופו של יום, הרכבים בעידן הנוכחי הם בטוחים יותר, חסכוניים יותר, מזהמים פחות – ואם בחרת נכון, אז גם מסעירים בדיוק כמו פעם, קצת אחרי שהוצאנו רישיון. אז הנה הרשימה שלנו. לא תמצאו כאן את המכוניות הכי מהירות, הכי "חשובות" או הכי פונקציונליות. גם לא כאלה שתוכלו למצוא בסניף אלדן הקרוב למקום מגוריכם. רק את אלה שאם היינו נתקלים בהן מחר בבוקר ברחוב, כנראה שהן היו מוציאות מאיתנו חיוך קטן מתחת לשפם, שלא לומר קריאת התפעלות.

נראה לנו שאפשר להמר בביטחון שאם כבר היה לכם רישיון נהיגה כשהסרט "בחזרה לעתיד" יצא לאקרנים, לא הייתה מכונית אחת שרציתם לנהוג עליה יותר מהדלוריאן ששיגרה את מייקל ג'יי פוקס ממקום למקום. טוב, אולי רק את המכונית שאיתה ג'יימס בונד התנייד בסרט שיצא באותה השנה. בכל מקרה, למשך שנתיים בארה"ב (81'־83'), האפשרות לנהוג עליה הייתה כמעט ריאלית. כלומר, ה־DeLorean DMC-12 אשכרה נמכרה באופן סדיר, אם כי במהדורה די מוגבלת. ההערכות מדברות על פחות מ־10,000 חתיכות כאלה שהסתובבו בעולם, וזה עוד לפני הבאזז של הסרט שיצא רק בשנת 1985. אז כן, היה פה את הגימיק המדליק של הדלתות שנפתחות למעלה, אבל מתחת לכל העיצוב הזה הסתתרה גם מפלצת לא קטנה: מנוע 2.85 ליטר בתצורת V6 שיודע לייצר 130 כ"ס. את השם המגניב הזה, אגב, קיבלה המכונית פשוט ממי שהגה אותה: ג'ון דלוריאן, מהנדס לשעבר בחברת ג'נרל מוטורוס האגדית, שכנראה קצת שיעמם לו יום אחד במשרד.

אל ישראל - שבאותן שנים נסעו בכבישיה בעיקר סובארו לאונה בגרסאות שונות - אף אחד לא הצליח להעלות את הדלוריאן, והאמת היא שגם בחו"ל הסיכוי שלכם להיתקל בה שואף לאפס. פשוט בגלל שחלק מהרוכשים המקוריים ניצלו את המומנטום ומכרו את המכונית לחובבי סרטים שכנראה נהנים יותר להסתכל עליה, ופחות להתניע אותה.

citroen ds

האלילה 

סיטרואן, יצרנית הרכב הצרפתית, כבר הייתה שם מוכר וידוע באמצע המאה הקודמת. אבל אז היא הציגה לעולם (בשנת 1955) את הסיטרואן DS, במה שנחשב עד היום לאחת מאבני הדרך החשובות יותר בתעשייה המוטורית בכלל. למעשה, אי אפשר להגזים כשמדברים על ה־DS. זה התחיל כבר ממבט ראשון, עם העיצוב האווירודינמי המהפנט שסידר לה הפסל פלמיניו ברטוני. ההצלחה, אגב, הייתה מיידית. ביום הראשון שבו נחשפה לקהל (בתערוכת פריז המסורתית) 12 אלף יחידות הוזמנו על־ידי הקהל הנדהם. אנחנו מדברים כאן על מכונית שאיש עדיין לא נהג בה, כן?.

זה נמשך עם מערכת המתלים ההידרו־פנאומטית שגם עזרה ל־DS להיות המכונית הכי נוחה אי פעם (כולל האמריקאיות הענקיות של אותה התקופה), וגם הייתה אחראית לשטיק האייקוני של מכונית שבלחיצת כפתור אחת מתעוררת משנתה, ואז מתרוממת קצת כדי לחשוף עוד טיפה מהגלגלים האחוריים, מתמתחת לאיטה, ורק אז יוצאת לנסיעת כביש שמרגישה יותר כמו שיוט באגם רגוע. חוץ מזה, ה־DS הציגה לאורך שנות הייצור שלה (55־'75') עוד ועוד פיצ'רים ייחודיים כמו פנסים קדמיים שמסתובבים על צירם בהתאם לפניות הרכב, הייתה הראשונה להשתמש בבלמי דיסק, ובאופן כללי הקפידה להיבחר שוב ושוב כהשראה לשלל מוצרים מתחומים אחרים לגמרי. אחרי כל זה, מה הפלא שזכתה לכינוי מחייב כמו The Goddess – "האלילה".

BMW E30

הספורטיבית 

טוב, האמת היא שלבחור רק דגם אחד של BMW שאתה ממש מתגעגע אליו, זה קצת כמו לבחור סרט קולנוע אחד שהיית יכול לצפות בו שוב ושוב. ככה זה כשכל דגם אייקוני אחר מזכיר לך תקופה אחרת בחיים שלך עצמך. אבל אם להכליל לרגע בצורה קצת גסה, אפשר לומר שבקרב חובבי היצרנית מגרמניה, יש את אלה שמעדיפים את הדגמים העגלגלים והאווירודינמיים יותר, ויש את מי שליבו נתון עדיין לרפליקות הראלי בעלות הקווים הישרים שחרכו את כבישי העולם בסוף האייטיז. נגיד ה־M3 E30.

בגדול, סדרת M של BMW היא הגרסה המשודרגת של רכבי סדרה 3 הרגילה, שנכנסה לחדר הכושר של חטיבת Motorsport של החברה, ויצאה משם עם שיפורים במנוע, במערכת הבלמים ובעוד כמה מכלולים שרלוונטיים בעיקר למכוניות ביצועים. עם ה־E30 (שהתבססה על ה־BMW 2002 Turbo האגדית), כל הסיפור בכלל קיבל הקשחה נוספת תודות למנוע שבחלק מהגרסאות הוצע בנפח 2.5 ליטר, וידע לספק כמעט 240 כ"ס. תוסיפו לכל זה תצורת שתי דלתות, כמה ספויילרים מוגזמים במכוון, ואת שלושת הפסים הצבעוניים שמאז ועד היום מעטרים את הדגמים הספורטיביים של BMW, ותבינו למה 1992 – השנה שבה הופסק הייצור שלה - מרגישה להמון חובבי רכב בכל העולם כסיומה של תקופה.

Ford Woodie

הצמחונית 

קצת מוזר שדווקא תעשיית הרכב האמריקאית עתירת הפלדה אחראית לסגנון העיצובי הזה, אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח: רכבים תוצרת פורד, פונטיאק, ביואיק, קרייזלר ושברולט החלו להסתובב בארצות הברית כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, כשהדלתות שלהן מחופות בלוחות עץ אמיתי. היה לזה אפילו שם גנרי: Woodie. לא כמו וודי הרלסון, אלא כמו Wood (עץ) ששימש בתור הפיצ'ר העיצובי המוביל של התקופה. מה שכן, קשה לקרוא לזה טרנד. אמנם הדגמים שעשו שימוש בעץ אמיתי הפסיקו להתגלגל מפס הייצור כבר בשנות השישים, אבל חומרים אחרים (זולים ונוחים יותר לשימוש) שהיו אמורים להשיג את אותו אפקט של "פרקט על פח" המשיכו לזלוג לשוק עד אמצע שנות התשעים. למעשה, דגמים רבים הוצעו למכירה גם בגרסת פח רגילה, וגם בגרסה עם חיפויי העץ, כולל כמה אייקוניים במיוחד כמו שברולט קפריס, ג'יפ וואגונר ועוד.

בשלב מסוים רכבי Woodie החלו להיות מזוהים בעיקר עם האמריקאים בחוף המערבי של ארה"ב, כשג'יפים פתוחים עם כמה גלשנים שמבצבצים מתוכם הפכו להיות נפוצים במיוחד ככל שהתקרבת לאוקיינוס. שם, בארצו של הדוד סם, לא תתקשו לפגוש Woodie`s בכבישים שמחוץ לערים הגדולות, לרוב כשהם נהוגים בידי הבעלים המקוריים או דווקא כאלה שנולדו הרבה אחרי המכונית, אבל ממש כמונו מעריכים את הלוק האולד־סקולי.

Fiat Coupe

היומרנית

את המכונית האחרונה ברשימה שלנו יש ממש סיכוי שתקלטו איכשהו גם כאן, על האספלט של מע"צ. כמה עשרות בודדות של הדגם הזה נמכרו כאן באמצע שנות התשעים – כמות די הגיונית בהתחשב בכך שבכל העולם נמכרו קצת יותר מ־70 אלף חתיכות. אז מה היה לנו שם? ובכן, בעיקר ניסיון כנה ואמיתי של היצרנית האיטלקית הוותיקה לייצר עבור הקהל הרחב מכונית שתיראה כמו סופר־קאר, תתנהג כמו מכונית ספורט אמיתית, אבל עדיין תהיה בטווח הרכישה של מר ישראל ישראלי, או סלבטורה סלבטורי, אם להיות מדוייקים.

מפה לשם, מה שיצא בפועל זה מכונית שהתגלגלה מהמפעל בטורינו בין השנים 2000־1993, נהנתה מעיצוב הפנים היוקרתי של פינינפארינה, אבל שבתה את ליבם של המכורים דווקא בגלל העיצוב החיצוני שהזכיר קצת מכונית איטלקית אחרת שאולי שמעתם עליה, משהו עם סוס צוהל בתוך הלוגו. תצורת הקופה, עם צמד הדלתות, האף הנמוך ו'החתכים' המכוונים בצידי הרכב, השלימו מכונית קטנה ושובבה מאוד. המנוע מוגדש הטורבו שהגיע בירושה מהלנצ'יה דלתא אינטגרלה המיתולוגית הציג יחידת כוח בנפח 2 ליטר ו־20 שסתומים, שידעה לייצר עד 220 כוחות סוס (תלוי בשנת המודל), ונתונים כמו 6.5 שניות מאפס למאה, ומהירות סופית של 240 קמ"ש.

בארץ, וכנראה גם בעולם, היא הפכה לשם כמעט נרדף למכונית שאתה רוצה מאוד שתהיה לך, גם אם אין לך באמת שום דרך להצדיק את זה. בעצם, כנראה שאפשר לומר את זה על כל החמש שברשימה שלנו, לא?