"הסוסים נשרפו באש, וגם הנשמה שלי מתה"
אי-אפשר להישאר אדיש לסיפור הזה: במשך שנים גידל רפי רוזליס סוסים מיניאטוריים יפהפיים בגובה של כחצי מטר. כל מי שראה אותם, התאהב בהם מיד. הסוסים שימשו לטיפול בעיוורים ובילדים עם מוגבלויות. לפני כשבוע עלתה החווה באש ו־13 הסוסים נשרפו חיים. סמדר שיר ביקרה בשבעה העצובה: "הסברתי לילדים שלי שהסוסים עלו לגן העדן של בעלי החיים"
סוכת אבלים עומדת בחצר ביתם של גל ורפי רוזליס במושב בני עטרות. אמנם עבר כבר יותר משבוע מאז פרצה שריפה בחווה ו־13 הסוסים שלהם נשרפו חיים, אבל עשרות חברים ומכרים ממשיכים לזרום לביתם כדי לנחם את בני הזוג שמפעל חייהם עלה בלהבות.
"מי שלא אוהב בעלי חיים עלול להגיב בציניות לעובדה שאנחנו יושבים שבעה על סוסים", אומר רוזליס, "אבל מה לעשות שהסוסים הם כמו הילדים שלי?! כשסיפרתי לאמא שלי על השריפה שתוך חמש דקות כילתה הכל, היא אמרה, 'מזל שאין אבידות בנפש', והיא צודקת. אבל אני גמור, מחוק, מרוסק. הסוסים היו במקום הראשון בחיי, גם על חשבון שלושת ילדיי הפרטיים, להם הסברתי שנשמות הסוסים עלו לגן עדן של בעלי החיים".
עכשיו כבר אין לרפי סיבה להגיע מדי בוקר לחווה השוכנת בגני יהודה, סמוך לסביון, אבל הרגליים שלו מחזירות אותו לשם. ההאנגר הענק שרוזליס (44) בנה במו ידיו - מפויח ושחור. והריח כבד. "כשאני חוזר הביתה, אני מתקלח ארבע פעמים, והריח לא יורד", הוא משפיל מבט לזרועותיו המנומרות בכוויות. "הנשמה שלי נשרפה במקום הזה".
השריפה בחווה נגרמה מ"טעות אנוש". רוזליס מסרב לפרט מתוך חשש לבריאותו הנפשית של העובד שגרם לחבילות החציר להתלקח. "לרגע סובבתי את הראש ופתאום עלו לשמיים להבות אש. הרוח היבשה ליבתה את האש. ניסיתי להביא דליי מים למרות שזה היה חסר סיכוי".
"נכנסתי לעשן והתחלתי לשחרר את השאקלים שמעל התאים כדי שהסוסים יוכלו לנוס על נפשם, כשכל שנייה נופל עליי דיקט בוער מהתקרה. ככה התרוצצתי עד שהרגשתי שאני לא רואה ובקושי נושם. הבנתי שאם לא אצא מההאנגר עכשיו — לא אצא ממנו על רגליי. גררתי את העובד שלי החוצה ונשכבנו על האדמה עד שהגיעו מכבי האש וכיבו את השריפה. כל הסוסים כבר שכבו על הצד, שרופים. רק אחד מהם עוד נשם. הווטרינר הגיע עם קרון ולקח אותו לבית החולים לחיות בבית דגן, שם מת למחרת".
לערבב בין אהבה לעבודה
במקרה של חוות הסוסים המיניאטוריים היחידה מסוגה בארץ, הטרגדיה כפולה. בשנתיים האחרונות פתח רוזליס את שעריה בפני עיוורים ובעלי לקויות ראייה, הנגיש אותה עבורם והדריך אותם — והכל בהתנדבות. הסוסים המיניאטוריים היפהפיים משמשים כתחליף לכלבי נחייה ולטיפול בילדים עם מוגבלויות. ב־1 בספטמבר חתם על חוזה עם משרד הרווחה ועמותת שק"ל, שהפך את החווה למסגרת לימודים ועבודה עבור עיוורים ולקויי ראייה.
היה לך ביטוח?
הוא מניד בראשו לשלילה. "ביטוח עולה המון כסף. עשיתי ביטוח צד ג' למקרה שילד נופל מהסוס או ננשך, אבל לא היה לי כסף לבטח את המבנה והסוסים, שעדיין לא סיימתי לשלם על רכישתם".
רוזליס התוודע לעולם הסוסים בגיל 10. "זאת הייתה אהבה גדולה ולא חשבתי שהתחביב יוכל להפוך לפרנסה", הוא אומר. בעקבות שירותו הצבאי כחובש קרבי בג'נין נקלט לעבודה במד"א, אבל התקשה להתמודד עם מראות הזוועה. "כשנתקלתי במודעה על פתיחת הקורס השני בארץ להכשרת מורים לרכיבה טיפולית, מיהרתי להירשם, למרות התנגדות הסביבה".
מה גרם להתנגדות?
"כל מי שדיברתי איתו, כולל אמי, שאל 'ממה תתפרנס?', אבל החלטתי לזרום עם האהבה שלי. בשנה הראשונה למדתי ברמת הגולן, אצל אורי פלג, שהיה אז המדריך היחיד בארץ, ואחר כך למדתי עוד שנתיים בווינגייט. שכרתי בית בגת־רימון, קניתי את הסוס הראשון — שון, שגם הוא נשרף — והתחלתי לקבל לקוחות פרטיים".
בזכות הסוסים הכיר את גל דוד, רעייתו. "היא השתחררה משירות כקצינת נפגעים ורצתה ללמוד רכיבה טיפולית, אבל לא היה לה ידע בסוסים ולכן היא באה אליי לחווה. בחיי שאני לא יודע מה גל עשתה לי", הוא מעלה על שפתיו חיוך נדיר.
"תמיד הקפדתי לא לערבב בין עבודה לאהבה, וגם פער הגילים הרתיע אותי — גל הייתה בת 20 ואני בן 34 — אבל אחרי כמה חודשים החלטנו להתחתן. שכרנו בית בבני עטרות, הקמנו שם את 'חוות גאלופה', בספרדית זה דהרה, והבאנו לעולם שלושה ילדים — אביב (7), אביר (6) ואסי (5)".
מראשית דרכו חלם רוזליס להביא ארצה את הסוסים המיניאטוריים המשמשים כסוסי נחייה לעיוורים ובעלי לקויות ראייה.
"אני לא רוצה להשמיץ כלבי נחייה, אבל לסוסי נחייה יש יתרונות משמעותיים עליהם: טווח הראייה של הסוס 350 מעלות, ורק 10 אחוז מהתמונה נסתר מעיניו. כיוון שהסוס בטבע הוא חיה נטרפת, הוא כל הזמן עומד על המשמר. אפילו רעש של אופניים חשמליים גורם לו להיעצר ולהתריע בפני העיוור על סכנה. היתרון החשוב ביותר הוא אורך החיים. כלב נחייה, במקרה הטוב, יכול לשמש את העיוור שמונה שנים. סוס חי 35 שנה בממוצע, ואם ישמש את העיוור 25 שנה זו בשורה גדולה".
הסוסה הראשונה שייבא מבלגיה הייתה הרמוני — 55 ס"מ גובהה. "אילפתי אותה ותיכננתי למסור אותה בעוד חצי שנה לאחד העיוורים. גם היא נשרפה. הסייח ריינבוי, שנולד בחווה שלנו, נהג לקפוץ לבגאז' של המכונית שלי בסוף יום העבודה, נסע איתי הביתה, ישב לצידי על הספה והתחבקנו מול הטלוויזיה".
בעקבות הרמוני קנה רוזליס מאותו בית גידול את פנדורה, ג'וי, ג'קי החום וג'ק הלבן (שהשתתף בסדרת הטלוויזיה "היער הסודי" של רוי בוי). מחירו של סוס מיניאטורי 45 אלף שקל, כולל הטסה ארצה. הם הצטרפו לשבעת הסוסים הרגילים שהיו בחווה — שון, סער, מוקה, לידר, שלי, מיץ (שהפכה לסוסה האישית של נערה שאמה נהרגה בפיגוע), ולוקאס.
מאה ילדים — "שלוקים בשיתוק מוחין, פיגור, אוטיזם והפרעות קשב וריכוז" — הגיעו מדי שבוע לחווה. "יחד עם הילד וההורים בנינו תוכנית טיפולית שמתאימה ליעדים ולמטרות. הסוס המיניאטורי לא מיועד לרכיבה, הוא חבר בגובה של הילדים. לימדתי אותם להבריש אותו, לווסת את הכוח שלהם לתנועות עדינות, וראיתי ניסים, במוטוריקה ובתחום הרגשי".
"לא מחפש מיליונים"
לפני שנתיים החליט רוזליס לפתוח מסלול מיוחד לעיוורים. "שכרתי שטח של דונם בגני יהודה והפכתי לעמותה, שממנה הפרשתי לי משכורת חודשית", הוא מספר.
וזה השתלם?
"אילו חיפשתי מיליונים לא הייתי מקים חווה טיפולית. במקום לקנות בית למשפחתי לקחתי משכנתה לקניית סוסים, ועבדתי שבעה ימים בשבוע, בכל שעות היממה. לטפל בסוס זה לא רק לזרוק לו חציר. מעולם לא טסתי עם אשתי והילדים לחו"ל, גם לא לאילת. הסוסים היו במקום הראשון, לפני המשפחה".
אל תגזים.
"זו האמת. הילדים נהגו לשאול אותי, 'אבא, את מי אתה אוהב יותר, אותנו או את הסוסים?' ולמרות שהם שאלו בצחוק, הייתה בשאלה הזו אמת רבה. הגעתי לחווה בשמונה וחצי בבוקר, השיעור האחרון היה בשמונה וחצי בערב, אחריו שטפתי את הסוסים המזיעים ולא נכנסתי הביתה לפני עשר בלילה. הפסדתי את הילדים שלי, לא הייתי מעורב בגידול שלהם. רק בקיץ האחרון, כשאירגנתי בחווה קייטנה, הם באו איתי וגילו את אבא שלהם. עכשיו, כשהפכתי למובטל, אני מגלה אותם".
הסוסים המיניאטוריים כבשו את כל מי שראה אותם. "רפי הוא לא בנאדם של יחסי ציבור", מספרת הצלמת דפנה בן־נון, שביקשה לצלם אותם בחברת התאומים שלה אידו וזואי. "הוא לא התלהב מהפנייה שלי כי חשש להעמיס על הסוסים. רק כשסיפרתי לו שגידלתי סוסה, הסכים".
כשנחתם שיתוף הפעולה עם הרווחה, עשה רוזליס צעד נוסף. "אמרתי לגל אשתי שזה לא בריא לשים את כל הביצים בסל אחד, והצעתי לה למצוא עבודה מחוץ לחווה. איזה מזל. לפחות נשארנו עם משכורת אחת, למחיה".
עצוב לו במיוחד על ריינבו, שנולד בחווה. "הרבענו את ג'וי בבלגיה, לפני שהבאתי אותה ארצה. היריון של סוסה נמשך 11 חודשים ולא העליתי בדעתי שהיא בהיריון. חשבתי שהיא אוכלת טוב. בשבת בבוקר באתי לחווה ופתאום קפץ עליי כלב. תוך שעתיים הוא עמד על רגליו וינק בתאווה. שלחתי סרטון לאשתי, כל החברים הביאו לנו מתנות, וזאת הייתה התרגשות זהה ללידת תינוק. כשהתרוצצתי בתוך העשן רציתי להרים את ריינבו בזרועותיי ולרוץ איתו החוצה, אבל הייתה לי רק שנייה אחת להחליט אם להציל אותו או את כולם".
נכון לעכשיו רובצים עליו 350 אלף שקל חובות על רכישת הסוסים ותשלומים לספקי החציר. "אין לי מושג כמה כסף יידרש להקים חווה חדשה במקום אחר, ואני לא יודע אם אהיה מסוגל לכך. מה שבטוח, שאצא לדרך רק אם תהיה לי תמיכה. גל ואני היינו תמיד במקום של נתינה, לא של בקשת תרומה, אבל אין לנו ברירה".
לתרומות: גל דוד, הבנק הבינלאומי 31, סניף 110, חשבון 249637
הכתבה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
