ביקורת סרט - "רפסודיה בוהמית": הביצועים אדירים, הסרט פחות
מה קורה כשרוצים לעשות סרט על אחת הדמויות הפרועות של הרוק אבל גם רוצים זכויות על המוזיקה? מתפשרים על תסריט פרווה. "רפסודיה בוהמית" מייפה לחלוטין את חייו של פרדי מרקורי עד כדי סילוף עובדות, אבל זה לא מאוד משנה - ההופעה של רמי מאליק נהדרת והביצועים כובשים
אחת הדרכים הפחות מבטיחות לעשות ביוגרפיה קולנועית היא בשותפות עם האנשים שיש להם אינטרס ישיר בעיצוב של הדמות. כשזה קורה בביוגרפיות של כוכבי מוזיקה, אנשים שמימשו את הפנטזיות ההדוניסטיות שלהם ללא כל מגבלה כלכלית, נרקוטית או מינית, הסילוף הוא בלתי נמנע.
כמה עובדות פליליות, מיזוגניות והומופוביות טושטשו או הועלמו ב"היישר מקומפטון" (2015) בגלל שליטת המפיקים אייס קיוב וד"ר דרה? כמה הוללות מינית קווירית תאויד מ"רוקטמן" שייצא שנה הבאה – מעין פנטזיה ביוגרפית על אלטון ג'ון בהפקתו המשותפת עם בן זוגו? ומה אם אתה רוצה לעשות סרט על פרדי מרקורי, האדם שאלטון ג'ון אמר עליו בהתפעלות מפוקפקת שהיה יכול להתפרע במסיבות (out-party) יותר ממנו "ושזה אומר לא מעט"?
אז ב"רפסודיה בוהמית" (Bohemian Rhapsody) לא תראו את המסיבות שנודעו לשמצה עם הגמדים שמסתובבים בין האורחים ועל ראשם מגשים עם ערימות קוק, עם הטרנסיות הבלונדיניות גדולות החזה שחושפות את זקפתן, עם הרקדנים הלבנים שפניהם צבועות לקריקטורה גזענית של שחורים, את החשפניות המעשנות מנקבי גוף שלא נועדו לכך, ובטח שלא את המימוש הקיצוני של התענגות מינית ללא כל מגבלה בה מרקורי דגל. זה מזכיר את האמירה של דיוויד קרוננברג על הסיבה מדוע הוא לא עשה עיבוד מדויק ל"ארוחה עירומה" של ויליאם בורוז: הסרט היה עולה חצי מיליארד דולר והיה נאסר להקרנה בכל מדינה בעולם.
"רפסודיה בוהמית" מנסה לשלב בין שני סרטים – דרמה וסרט מופע. הדרמה היא הביוגרפיה שמתיימרת להציג את סיפורה של הלהקה והדינמיקה בין חבריה - הסולן הכריזמטי בעל האיכויות הווקאליות החד פעמיות פרדי מרקורי (רמי מאליק), הגיטריסט האדיר בריאן מיי (גווילם לי), המתופף רוג'ר טיילור (בן הארדי), והבסיסט ג'ון דיקון (ג'וזף מאזאלו).
העלילה מתחילה ב-1970, בלילה שבו פרדי (אז עדיין פארוק) תופס את חברי להקת סמייל רגע אחרי שהסולן שלה נוטש אותם. הלהקה תוקם מחדש תחת השם קווין, ובהנהגת הסולן שמשנה את שמו באופן רשמי לפרדי מרקורי. הסרט מציג גרסה לדינמיקה האישית והאמנותית מאחורי הקלעים. היא כוללת את רגעי היצירה של כמה מהלהיטים הגדולים ובראשם, כמובן, הלהיט השאפתני "רפסודיה בוהמית". למיי ולטיילור היה חשוב להכניס שתי סצנות שבהן יובהר כי ללא תרומת חברי הלהקה האחרים שירים כמו We Will Rock You ו-Another One Bites the Dust לא היו נוצרים.
בכל הנוגע לחיים האישיים העלילה מתמקדת אך ורק בחייו של מרקורי. ישנם שלושה היבטים של חיים פרטיים אלו, שאף אחד מהם לא מצליח להפוך ליותר מסקיצה. ישנו הקשר של מרקורי להוריו והזהות הפרסית-הודית-בריטית המורכבת שממנה הוא מתרחק (אך משהו ממנה נשמר בשיריו). אביו בומי (אייס בהאטי), הוא קפדן ושמרן, אבל הסרט לא עושה יותר מלהצביע על הקשיים בקשר בין השניים.
לעוד ביקורות קולנוע:
המרכיב האישי השני הוא יחסיו של מרקורי עם מרי אוסטין (לוסי בוינטון), מי שהייתה בת זוגו ולפרק זמן גם ארוסתו, במחצית הראשונה של שנות ה-70. קשר שככל הנראה הייתה בו קרבה ואהבה אמיתית ועמוקה, שלא התפוגגה גם כאשר מרקורי החל לחגוג באופן מוחצן ומוקצן את זהותו המינית. זו מערכת יחסים מעניינת וייחודית אבל התסריט של אנתוני מקארטן לא מצליח לבנות סצנות שמסבירות את הדינאמיקה הזו באופן משכנע.
המרכיב השלישי הוא ההצגה של יחסיו האישיים של מרקורי עם גברים. הסרט משתמש בשפת רמזים, ובהצגה מעודנת עד לכדי גיחוך במגבלות הגיל (PG-13). הומוסקסואליות, לפי הסרט, היא גברים המתנשקים קצרות בשפתיים סגורות, ומבטים מרומזים בין זרים ליד שירותים בתחנות דלק. בעיקר מוצגים שני מאהבים – המנהל האישי של מרקורי פול פרנטר (אלן ליץ'), הוא המאהב הרע שגורר את פרדי לתענוגות הדוניסטיים מופקרות ולטעם מוזיקלי מפוקפק – כלומר ה"יוקו אונו" של קווין. והמאהב הטוב ג'ים האטון (ארון מקוסקר) שיופיע לקראת סוף התקופה המתוארת בסרט.
רושם זה מתחזק עוד עקב בחירתם של חברי הלהקה החיים להציג את עצמם כאנשי משפחה למופת המ-ז-ו-ע-ז-ע-י-ם מהתנהגותו של מרקורי וממהרים לעזוב מסיבה פרועה כדי להיות עם בני משפחותיהם. נדמה כי זו הצגה לא מדויקת, וביחס להוללות הידועה של רוג'ר טיילור אפילו נלעגת. אבל – את הסיפור מספרים המנצחים (או אלו שנשארו בחיים).
העלילה ממוסגרת בהופעה המיתולוגית של הלהקה ב"לייב אייד", המופע הענק למען הרעבים באפריקה שהתרחש באצטדיון ומבלי ב-1985, ולעיניי מיליארד וחצי צופים ברחבי העולם. הסצנה הראשונה עושה טיזינג לעלייה לבמה, והחלק האחרון של הסרט כולל חלק ניכר מהסט בן ה-20 דקות שהם ביצעו על הבמה. ההגעה להופעה מעוצבת כנקודת שיא - רגע של איחוד מחודש של הלהקה, והתעלות המושגת גם כאשר (ואולי גם בגלל) שמרקורי כביכול כבר יודע שהוא חלה באיידס וסיפר זאת לחברי הלהקה.
יש בסרט פגמים רבים אבל יש לו גם דבר מאוד מהותי שעובד לטובתו: הופעתו של ראמי מאליק. ככל שהסרט מתקדם, וחזותו של מרקורי משתנה, נדמה כי הוא מצליח לגדול לדמות. בקטעי המופע הוא מבצע חיקוי משכנע של מרקורי בתנועות הגוף, והשימוש בקומבינציה בין הקול של מאליק, לזה של זמר חקיין של מרקורי, ולקולו של מרקורי עצמו, מאפשר למכור את ההופעה. קטעים אלו מבוימים היטב על ידי בראיין סינגר (שפוטר שבועיים לפני סוף הצילומים), ובגלל שהם תופסים חלק ניכר מזמן המסך הם מהווים מרכיב מהותי ומוצלח בחוויה של הצופים.
כדרמה "רפסודיה בוהמית" הוא סרט פגום. אבל קטעי ההופעה יגרמו לכם לשלוף את תקליט/דיסק/קובץ של "הלהיטים הגדולים" של הלהקה ולהיזרק במחשבתכם לאצטדיון גדוש קהל. בכך הסרט בהחלט עושה את העבודה.
