חיי הם ריקוד טנגו עם השכול
הייתי גם קצינת נפגעים במילואים וגם חברת צוות הודעה למשפחות נפגעות תאונות דרכים. חשבתי שאני חסינה. אבל אז נהרגו אמי, אחותי ההרה ודודתי בתאונה. הרהור על כאב והתמודדות לקראת טקס הזיכרון לקורבנות בכבישים
רויטל מרדכי
במהלך חיי רקדתי טנגו עם השכול. ריקוד מלא דמעות, צער ואובדן חיים. המוות הוא משנה סדורה ועובדת חיים ידועה מראש ויחד עם זאת הריקוד עדיין כואב ועצוב. במשך חמש שנים שימשתי מודיעה בצוות הודעה ראשוני למשפחות נפגעות תאונות דרכים. במילואים הייתי קצינת נפגעים וחברה בחולייה הפסיכולוגית של קצין העיר ברחובות. פעולתי במסגרת התפקידים האלה יצרה אצלי תחושה מדומה של חסינות, כי אני הרי בצד השני של ההודעה. "בי זה לא יפגע", נהגתי לומר. לי כבר יש תפקיד.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ב-8 באוקטובר 2009 הקונספציה התמוטטה ברגע. אחותי ההרה, אמי ודודתי נהרגו בתאונת דרכים אחת ובתוך פחות משנייה עברתי לצד השני של השכול. באמצעות טלפון ושברי מידע שאספתי הבנתי שהאובדן פרץ את דלתי ופגע גם בי. בתוך פחות משנייה הפכתי להיות אחת האנשים שאליהם הגעתי עם הבשורה המרה.
מה עושים עכשיו? איך מתמודדים? שלוש החברות הכי טובות שלי היו כאן לפני רגע ועכשיו הן שם, לאן שהולכים אחרי שמתים.
מהר למדתי שהחברה לא אוהבת אנשים שמתאבלים. אין לה סבלנות אליהם. אף שהמוות הוא חלק מהחיים, היא מתקשה להכיר בו ומנסה לדחוק אותו החוצה. היא מתירה להתאבל תקופה מסוימת, וכשהיא חולפת היא רוצה לראות את האדם האבל חוזר לתפקוד מלא. חוגג, מחייך, עובד, יוצר, אוהב, שמח.
העניין עם אובדן הוא שיש לו תאריך ייצור אבל אין לו תאריך תפוגה. האובדן והשכול ילוו אותי כל חיי עם שינויים בצורתו ובתהליך ההתמודדות מולו.
התחושה זו לא שייכת רק לי. לאחר הטראומה האישית שלי המשכתי בתפקידים שמילאתי עד אליה - הודעה ומתן סיוע למשפחות שחוו אובדן דומה. "אנשים שפוגשים אותי מאז האובדן לא יודעים מה לומר ותמיד המבט שלהם מוזר", אמרה לי בת משפחה שלה אני מסייעת. בשארית האוויר בריאותיה, תוך שהיא מנגבת את הדמעות, הוסיפה: "את יודעת, אני לא בוכה כמו שהייתי רוצה כי אני מפחדת להתמוטט. עכשיו אני שבורה אבל מפחדת שהכול יקרוס".
בכל פעם שאני נפגשת במרכזי הסיוע עם משפחה הנכנסת למעגל השכול אני מתפללת שיהיה לה את הזמן להתמודד עם הבור הענק שעכשיו עליה ללמוד לחיות איתו, להלך לצדו, לחבק אותו ולבכות בתוכו. זו למידה, ממש מהנשימות הראשונות. הכול חדש אחרי שבר כל כך גדול. לנשימות יש קצב אחר, כך גם לטעמים ולריחות.
חוויתי את השכול משני הצדדים. ההחלטות שהיו בשליטתי והאירועים שנחתו עלי הפכו אותי למבינה יותר. בשמי ובשם המשפחות המתמודדות עם האובדן באופן יומיומי אני מבקשת רק דבר אחד. תנו זמן. לא ללחוץ. החיוך יכול לחכות.
- טקס הזיכרון להרוגי תאונות הדרכים
יתקיים מחר (יום ב') בתיאטרון היהלום ברמת גן. הכניסה פתוחה למשפחות שכולות ולציבור הרחב ללא תשלום אך מותנית בהרשמה מראש
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
רויטל מרדכי
מומלצים
