ואז רבין שאל: "לא רוצה להופיע עם אביב גפן? מי סיפר לך את השקר הזה?"

בניגוד לדעה הרווחת כאילו יצחק רבין ואביב גפן היו מכרים וידידים ותיקים, זו עמדה להיות פגישתם הראשונה והמאוד מסקרנת. עולמות רחוקים ומנוגדים. שניהם לא דפקו חשבון לאיש. שניהם נהגו לומר תמיד את אשר על ליבם. לשונם הבוטה והמשתלחת הבטיחה מפגש נפיץ. זה היה אמור לקרות במשדר חגיגי של המעגל, ערב ראש השנה, בהשתתפות ראש הממשלה, אורחים ואמני צמרת, בהם אביב גפן, ריקי גל, קובי אוז, חנוך רוזן, אריק לביא, זמרי אופרה והתזמורת הפילהרמונית. כשבוע לפני מועד השידור טילפנו אליי, כל אחד בנפרד, שלושה מעוזריו ומקורביו של יצחק רבין, וביקשו, תחילה בעדינות, ובהמשך בתקיפות, שאבטל את השתתפותו של אביב בתוכנית. ראש הממשלה לא יוכל להופיע בתוכנית טלוויזיה עם אדם שלא שירת בצבא אמרו איש־איש בדרכו, ואיימו שאם לא אוותר על אביב גפן, יצחק רבין ייאלץ לבטל את השתתפותו.

פצצה נפלה על ראשי ועל צוות התוכנית. כל ניסיונותיי להסביר ולשכנע עלו בתוהו, ולבסוף, לאחר התלבטות קצרה אך בלב כבד הודעתי להם: "אם זה התנאי, איאלץ לוותר על השתתפותו של ראש הממשלה". לא הייתי מוכן להיכנע ללחציהם וגחמותיהם של עוזריו, ואולי שלו עצמו, אפילו במחיר השתתפותו הכה נחשקת. ואולי גם להסתכן בביטול התוכנית כולה. מאותה שעה ניסינו, מירי ואני, לאלתר תוכנית חגיגית חלופית, בלי ראש הממשלה. לא היה קל, אבל ניסינו.

אלא שימים אחדים לפני התוכנית החלופית, נתקלתי באקראי בשמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה וחברו הקרוב של רבין, שלא ידע על ביטול השתתפותו. מופתע ונדהם ביקש שהות לבדיקה ולניסיון להעביר את רוע הגזירה, ואכן, למחרת, יום שישי, הוזמנתי ללשכת ראש הממשלה בתל־אביב. זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי לפגוש ברבין לאחר המריבה הטלפונית הנפיצה והרועמת שהייתה לי עם אשתו לאה, זמן קצר לפני כן.

מאחורי הקלעים: יצחק ולאה רבין מרימים כוסית עם דן שילון(צילום: נחום עסיס)

עליזה גורן, העוזרת לענייני תקשורת, ישבה בחדרו כשהוזמנתי להיכנס פנימה. ראש הממשלה עיין בערימת מסמכים שלפניו, משקפי קריאה היו שמוטים על אפו, לא העיף מבט לעברי, ובקושי מילמל שלום. גורן סימנה לי להסביר את הבעיה, ועוד לפני שפתחתי את פי, פרץ שמעון שבס לחדר ופנה לראש הממשלה. "יצחק, שמעתי שאתה מסרב להופיע בתוכנית של דן שילון לראש השנה עם אביב גפן", התריס שבס כלפי הבוס הגדול. רבין הסיר את משקפיו, הביט בשבס והשיב: "מי לא רוצה להופיע עם אביב גפן? מי סיפר לך את השקר והשטות הזאת?"

התברר שראש הממשלה כלל לא ידע מה רקחו לו עוזריו. באווירה הדחוסה שהשתררה בחדר, הרגישו לפתע כל הנוכחים שאין עוד טעם בפגישה, והכל כאילו שב על מקומו בשלום, לא לפני שסיפרתי לרבין מי יהיו האורחים האחרים, וגם הרגשתי צורך להבטיח לו: "אדוני ראש הממשלה, למרות התקרית הקשה שהייתה לי עם אשתך לאה, אנחה את התוכנית ברוח טובה ובלי משקעים..."

עכשיו, בפעם הראשונה בפגישה, רבין הישיר מבט אליי ואמר: "ואני אגיע לתוכנית עם משקעים כבדים כלפיך". רציתי לקום ולנשקו על כנותו וישירותו אך התאפקתי. וביני לבין עצמי ידעתי שהצדק היה עימו ועם רעייתו, ולא הייתי אמור לתת פומבי להתנפלות הטלפונית של לאה רבין עליי, שבמהלכה הטיחה בי: "אתה תעלה לשלטון את הנוד המסריח, ביבי נתניהו".

חרף חסרונותיו אהבתי את יצחק רבין. הוא היה פוליטיקאי הגון, ואף שהיה מחוספס ולעיתים בוטה, אהבתי את ישירותו ויושרתו. כראש ממשלה, כבר בכהונתו הראשונה ספג ביקורת נוקבת מהתקשורת ומהזירה הפוליטית. הוא חרק שן אך כיבד והבליג. חופש הביטוי היה ערך עליון בעיניו.

מתוך התכנית בהשתתפות אביב גפן ויצחק רבין(צילום: נחום עסיס באדיבות דן שילון)

בשלוש שנות כהונתו הראשונות כראש ממשלה כיהנתי בתפקיד מנהל החדשות בערוץ הממלכתי, היחיד והמונופוליסטי. האמנתי, ועודני מאמין, שתפקידה העיקרי של תקשורת, משודרת או מודפסת, הוא לחשוף עוולות וליקויים בתפקודה של הרשות המבצעת. לא לאזן בין טוב לרע, אלא לחשוף את הרע, וכמעט רק אותו, במלוא ערוותו ומערומיו. כך התנהלה מחלקת החדשות באותה תקופה ועל כך גאוותי. מנהל הטלוויזיה באותה עת היה ארנון צוקרמן, והוא העניק לי גיבוי מלא.

בשלהי כהונתו, ועוד לפני שהתפטר בעקבות חשיפת חשבון הדולרים, קיבלתי טלפון מלשכתו: "ראש הממשלה מבקש לדבר איתך". זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי בטלפון את קולו העמוק של יצחק רבין כראש ממשלה. "אמש בחדשות", פתח, "שידרתם שלא משתלם לגדל עגבניות בפתחת רפיח. יושב אצלי עכשיו רענן וייץ, מהקרן הקיימת, והוא אומר שמשתלם מאוד לגדל שם עגבניות. אז, אנא, בדוק, ואם תמצא שנכונים דבריו של וייץ, תקן את מה ששידרתם". הבטחתי לבדוק, והשיחה המוזרה הסתיימה. נותרתי פעור פה. כמעט שלוש שנים הוא מכהן בתפקידו, וכמעט מדי ערב אנחנו חובטים בו ובממשלתו, והפעם הראשונה והיחידה שהוא מתלונן, היא על גידול עגבניות בפתחת רפיח. זה היה יצחק רבין.

בניגוד לחששותיי וחרף המהמורות בהרכבת התוכנית, המשדר החגיגי לערב ראש השנה, שנמשך כשלוש שעות, עבר בלי משקעים ובהצלחה גדולה. יצחק רבין ואביב גפן נפגשו בו לראשונה, פנים אל פנים, והיו במיטבם. שניהם שפעו הומור ושנינות. התקרית עם לאה הוזכרה רק כבדרך אגב, ולא העיבה על האווירה העניינית והטובה. ראש הממשלה השיב על כל שאלה, כדרכו, ביושר, בנחרצות, וגם בקלילות ובהומור, וגם אביב גפן היה מעורב מאוד, מלא קסם ותבוני. והאורחים והאמנים האחרים, אף הם היו נפלאים, ובהם אריק לביא, שמאוד הערכתיו ואהבתיו, ואשר חתם את השידור במחרוזת סוחפת משיריו, עם שירי הפלמ"ח ביניהם. זה היה 43 לילות לפני הלילה הנורא מכל.

הייתי בביתי במושב בן שמן בשעת הפגנת התמיכה ההמונית ביצחק רבין ובמהלכי השלום בכיכר מלכי ישראל. צפיתי בטלוויזיה ובירכתי בליבי על רגעי הנחת ששבע האיש, שנטל סיכונים גדולים כל כך למען עתיד טוב יותר לילדינו ולילדי הפלסטינים. ביני לבין עצמי הערכתי שדרכו והבטחותיו של יצחק רבין לא יעמדו במבחן המציאות, והוא ייכשל ביום הבוחר הבא בגלל הסכמי אוסלו, ובעקבות מהלכי השלום שלו. העם כנראה לא איתו.

לא הייתי צריך להמתין עד ליום הבוחר. מעט אחרי השעה 22:00 טילפנה איה, הרופאה, בתי הבכורה, שנכחה בהפגנה, ובקול רועד בישרה: "אבא, ירו ברבין". לא האמנתי למשמע אוזניי. "במי ירו?" "ברבין". "ומה מצבו?" הרמתי את קולי בחרדה. "לא יודעת", השיבה.

קצת לפני חצות התייצב איתן הבר ליד חדר המיון של איכילוב ובישר על מותו, על שולחן הניתוחים, של ראש ממשלת ישראל. הלם הכה בי. יצחק רבין לא נורה בידי מחבל של חמאס או של הג'יהאד האיסלאמי. גם לא על ידי שליחו של חסן נסראללה. הוא נורה בידי ישראלי ויהודי שגדל וחונך בארץ. מותו המית את דרכו ואת התקווה לשלום אצל אלה שקיוו לו והאמינו בו. גם אצלי. שמעון שבס הגיב עוד באותו לילה: "נגמרה לי המדינה". שלוש מילים חודרות ומצמררות שהזדהיתי עם כל אות שבהן. שעות אחדות לאחר הרצח אוחדו שידורי הזכייניות של ערוץ 2, ואני התבקשתי להגיש את מהדורת הבוקר. כך פתחתי: "השמש לא זרחה הבוקר... חושך ירד על הארץ".

יצחק רבין, אמשיך להתגעגע אליו ואל ערכיו כאדם, כמדינאי, כראש ממשלה וכפוליטיקאי.

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "24 שעות".