למה נתתי לה לחזור בכלל? היא לא תשתנה
הראש מבין שהיא דף בספר שלך, אך הלב עדיין מאמין שהיא הסיפור כולו. הראש די שיחרר אותה, אך הלב עדיין תופס ונלחם. אתה צועק לו, "די! תשחרר! תן לה ליפול לתהום, תן לה ללכת, היא לא יודעת איך לאהוב אותך. זה לא המאבק שלך יותר". ובינינו, מי בכלל צריך להיאבק על אהבה?
היא תמיד שבה באביב ומחליטה ללכת בסתיו, בדיוק ברגע בו נהיה מעונן, בדיוק ברגע שבו מתעורר מחדש חוסר ההבנה והתקשורת הפכה להיות קשה. והנה, זה שוב קרה. בפעם המי יודע כמה התקבלה ממנה אותה הודעה באישון לילה המבקשת להניח לה, להניח לנו ושהיא כבר לא רוצה את זה יותר.
היא אלופת העולם בפרידות. קהות החושים הסתווית שיוצאת ממנה כשמגיע תורה לשחרר, קרה כקרח. כאילו לא היה כל רגש בינינו, כאילו לא הייתה שום אהבה. רק ככה היא יודעת להתנתק. היא אחת כזאת שלוקח לה חודשים להבין. לפעמים אפילו שנים. היא לא יודעת לחשוב תוך כדי. הבעיה היא שככל שהיא נסה על נפשה שוב ושוב, משהו בך נהיה אדיש ללכתה.
בכל פעם שהיא קמה והולכת, אתה שואל את עצמך למה שוב נתת לה להיכנס. הרי היא לא משתנה וצומחת, היא תמיד עסוקה בעצמה, וכשאתה מאפשר לה את הפרצה בחומה, היא חודרת ומשתלטת על עולמך. ולמרות שבכל אביב היא חוזרת חזרה, אתה מבין שהפעם זו הפעם האחרונה. אבל היא חכמה. לפעמים היא מכירה אותך טוב יותר משאתה מכיר את עצמך, והפעם היא כבר תדע שלא תקבל אותה כי היא לא טובה לך. היא לא רוצה את מה שאתה רוצה, לכן היא כבר לא תחזור, ואתה סוף-סוף יכול לשחרר אותה.
הראש מבין שהיא דף בספר שלך, אך הלב עדיין מאמין שהיא הסיפור כולו. הראש די שיחרר אותה, אך הלב עדיין תופס ונלחם. אתה צועק לו, "די! תשחרר! תן לה ליפול לתהום, תן לה ללכת, היא לא יודעת איך לאהוב אותך. זה לא המאבק שלך יותר". ובינינו, מי בכלל צריך להיאבק על אהבה? איפה נמצא הגבול בין המקום הזה שלא נותן לך לוותר לבין המקום שאומר לך שזה אף פעם לא נועד? לא תוכל לשכוח אותה עכשיו, אז לך תגשים את החלומות שהיו לך לפניה, את כל אותם הדברים שרצית לעשות, את מה שתמיד חלמת ומעולם לא עשית.
כשהיא חזרה בפעם המיליון, הרשית לעצמך לשים את החלומות בצד כי מצאת חלום רחוק אחר. עתה, כשהיא שוב איננה, זה הזמן שלך ורק שלך לעשות ככל העולה על רוחך. יום יבוא ואתה עוד תודה לה על זה. תודה לה על כל פעם שהיא קמה ועזבה. הרי היא לא בשבילך. אתם עשויים אחרת, אתם רוצים דברים שונים, תלמד ממה שהיה ותסתכל על מה קיבלת כתוצאה ממה שקרה.
מישהו שעבר בדרכך אמר לך שרק ככה צומחים, רק ככה מגלים דברים על עצמך. אין ספק שגילית, ובפעם הראשונה בחייך אתה הולך לעשות רק מה שטוב עבורך ולא את מה שמצפים ממך. אחרי כמעט שני עשורים אתה בוחר להפסיק עם מרוץ העכברים, לשים מכתב במקום שאף פעם לא אהבת, לומר לכולם להתראות ושעוד תחזור, ועד אז לפסוע אל עבר החלום ההוא שאתה מחזיק בתוכך כבר עשור ועדיין לא מימשת. בסופו של דבר, בכל פעם שהיא עזבה, הבנת כמה טוב עשתה לך, איך רק אז העזת לדמיין ולחלום. אז לך, לך ואל תסתכל אחורה. לך קדימה לעבר הנופים, המקומות, האנשים והאהבה הגדולה מכולם, האהבה לעצמך.
