צעדת נוער עוטף עזה לירושלים: "מגיעה לנו ילדות נורמלית"
קבוצת תלמידים בני 17 מעוטף עזה ארגנה צעדת ענק לבירה - להעלאת המודעות למציאות הבלתי נסבלת: "אנחנו לא רוצים שהאחים הקטנים שלנו יעברו את מה אנחנו עברנו כל החיים". עשרות הנערות והנערים צועדים מזה שלושה ימים, הגשם לא מפחיד אותם - והם קוראים לכל תלמידי ישראל להצטרף
תלמידות ותלמידי עוטף עזה יצאו בתחילת השבוע למסע רגלי ארוך עד לבירה, תחת הסיסמא "תנו לגדול בשקט". רועי רחף, בן 17 מקיבוץ מפלסים, הוא אחד מיוזמי הצעדה: "אחרי סוף השבוע האחרון שעברנו בבית, שהיה קשה במיוחד, ובכלל כל מה שאנחנו עוברים במשך שנים, החלטנו קבוצת חברים לארגן את הצעדה הזאת לירושלים. המטרה שלנו היא לעורר מודעות שאפשר ליצור שינוי, שניתן למצוא פתרון. אנחנו לא שקופים, מגיע לנו ילדות נורמלית, ילדות פשוטה, כמו של כל ילד אחר במדינה".
ביום ראשון יצאו מעל למאה תלמידים בכיתות י'-י"ב למסע רגלי לירושלים, שצפוי להסתיים ביום חמישי. אמש (יום ב') הוקמה עיר אוהלים קטנה על המדשאה המטופחת וספוגת מי הגשמים של בית העם במושב לכיש, ועשרות בני הנוער התארגנו לקראת שינה לאחר יומיים שבהם צעדו עשרות קילומטרים. התלמידים התעוררו באישון לילה מגשם כבד שהציף את האוהלים. "היה לילה קשה וקר", מספרת דניאל רגב, בת 16 מקיבוץ דורות. "נרטבנו. לא פשוט בכלל, אבל האווירה פה מצוינת. כולם עוזרים אחד לשני והמטרה שלנו מאד חשובה".
בעקבות מזג האוויר הסוער והגשמים העזים שהציפו את חבל לכיש הדרומי, תושבי מושב לכיש פתחו את בית העם לטובת בני הנוער הרטובים. עם זאת, לא היה די מקום לכולם, וחלק מהנערים והנערות נאלצו להשאר באוהלים הדולפים עד לשעת ההשכמה המוקדמת ב-05:30 בבוקר.
תהל חג'בי, בת 17 מקיבוץ אור הנר, שהצליחה יחד עם החברות הטובות להעביר את הלילה המאתגר באוהל הקפוא, קיפלה את שק השינה הספוג במים וארזה את התיק למסע הרגלי המפרך, אבל קולות צחוק שעלו מתוך האוהל נשמעו למרחוק. "היה לילה קשה ורטוב, אבל גם צחוקים וכיף עם החברות הטובות שלי", אמרה. בדיחה אחת כיכבה בקרב הבנות: הגעגועים לבלון תבערה שיחמם אותן.
אביו של היוזם רחף, אבי רחף, הצטרף גם הוא למסע. הוא התנדב לעזור לבנו בעניינים הלוגיסטיים והוא נוהג ברכב שטח עם עגלה קטנה עליה מעמיסים הצעירים את ציוד הלינה ספוג המים ואת האוכל. "הם עושים את מה שהדור שלי לא עשה, ואני מאוד גאה", אומר רחף האב. "למרות כל הקשיים הם מתנהלים למופת. לא מדובר רק בטילים שיכולים להגיע לכל מקום בארץ, מדובר בבלוני התבערה, השריפות והעשן השחור האינסופי - שהפכו החיים שלנו בעוטף עזה לבלתי נסבלים - איך אפשר לגדל ככה ילדים?"
בר הרשקוביץ, בת 17 מרחובות, הגיעה כדי להראות סולידריות לבני גילה מיישובי עוטף עזה והצטרפה יחד עם חברתה לצעדה. "בהתחלה קצת פחדנו להתקבל לקבוצה, בכל זאת הם מכירים אחד את השני והם מגובשים, אבל הם קיבלו אותנו נהדר וממש כיף לנו ביחד". הרשקוביץ צפויה להפסיד שבוע מלא של לימודים לקראת הבגרויות, אך טוענת שהמטרה של המסע חשובה הרבה יותר. "את השיעורים בתיכון אפשר להשלים, וההורים שלי תומכים בי ומאוד גאים בי".
לקראת השעה 06:30 בבוקר, השמש עולה ומאירה את המדשאה הבוצית במושב לכיש. ארוחת הבוקר מגיעה לשלבי סיום: כריכים עם שוקולד ופצפוצי אורז עם חלב. כוסות של תה חם הן המצרך הבסיסי הכי מבוקש - וכמובן אבקת טלק לרגליים, פלסטרים ליבלות ומשחות צורבות נגד שפשפת.
יוזם נוסף של המסע הוא אלון לוי, בן 17 מקיבוץ ברור חיל. "אנחנו לא רוצים שהאחים הקטנים שלנו יעברו את מה אנחנו עברנו כל החיים", אומר לוי. "אני בן 17, וקסאמים, וטילים, וריצה למקלטים זה כל מה שאני מכיר. כל צפצוף מפחיד אותנו, אנחנו חיים בבהלה, כל רעש שיוצא מהמגפון מלחיץ אותנו - אלה החיים שלנו".
בשעה 07:00 בבוקר, בדיוק שלא היה מבייש גיבוש לסיירת, מסתדרים עשרות הצעירים טרוטי העינים במעגל גדול לתדריך היציאה הסופי. חלקם עדיין אוכלים את ארוחת הבוקר בעמידה, אחרים מסמסים להורים. לוי אוחז במגפון ומזהיר את החבורה התוססת מהבוץ הכבד שמכסה את מסלול ההליכה, מודה באופן אישי לצעירות והצעירים המעטים מאזור המרכז שהצטרפו אליהם למסע, מבקש לשמור על קצב הליכה - והשיירה יוצאת לדרך.
"לא מדובר במסע פוליטי", אומר לוי. "אנחנו רוצים שאזרחי ישראל ידעו על המצב שלנו, אנחנו רוצים לחיות כמו כולם. יש לנו עמוד פייסבוק ואינסטגרם של המסע, ואנחנו מזמינים בני נוער מכל רחבי הארץ להצטרף אלינו. כל תמיכה מחזקת אותנו, אתם לא חייבים ללכת איתנו את כל הדרך, אפשר רק לבוא ולהגיד שלום".
היום קיימו תלמידים בכל הארץ יום הזדהות עם תלמידי העוטף, שעליו הכריזה מועצת התלמידים והנוער הארצית. התלמידים הגיעו עם חולצות שחורות ונשאו שלטים עך הכיתוב "דרום שחור".
ליאל מלכביץ', יושבת ראש מועצת התלמידים והנוער הארצית, אמרה: "אנחנו מפסיקים לשתוק ולהישאר אדישים למצב בדרום. אנשים רבים חיים בפחד וחשש בעקבות המצב בדרום. לא ייתכן כי ריצה למרחב המוגן הפכה לחלק בלתי נפרד משגרת חייהם של תושבי הדרום ועוטף עזה בפרט. לא הגיוני שבני נוער וילדים גדלים למציאות הזו. עלינו, בני נוער מכל רחבי הארץ לתמוך בתושבי הדרום ברגעים קשים אלה. כולי תקווה שיבואו עלינו ימים בטוחים ושקטים יותר".
לפנייה לכתב/ת 
