תפסיקו להכיל את הילדים שלכם

ההורים שלנו היו דיקטטורים. הם לא ראו אותנו. לא התחשבו בנו. הורידו לנו פקודות. ונבחו עלינו הוראות. "בוא הנה". "לך לחדר". "עוף להתרחץ". "סתום את הפה". "אל תענה לי". "צא לי מהפריים". "חכה חכה מה אני אעשה לך". ו"תקשיב לי, ותקשיב לי טוב".

ככה זה היה איתם. חד. ברור. קצר. תוקפני. ואלים. בלי פשרות. וללא שום ערעור. ואם העזנו להתווכח איתם, או להתחצף אליהם, או לא הקשבנו, או התחמקנו, או נכשלנו, או-אז המלים הפכו למכות והמשפטים לסטירות. בלי בעיות, וללא שום התחשבות, הם השפילו אותנו, רמסו אותנו, אילפו אותנו, ביטלו אותנו, חבטו בנו, הכאיבו לנו, וקראו לזה "חינוך". כן, ככה ההורים שלנו חינכו אותנו. באלימות.

לעוד טורים של אבישי מתיה

אבל אנחנו לא הם. אנחנו ממש לא רוצים להיות הם. אנחנו הרי מתקדמים, נאורים, סובלניים, חומלים, נותנים, אכפתיים וכל כך מבינים את הילדים שלנו. קראנו ספרים, ראינו סופר נני, הקשבנו לרולידר, לקחנו קורס בשיטת אדלר. אנחנו הורים טובים. נעימים. מכילים.

תסמכו על עצמכם

"הכלה" היא מילת הקסם שעוטפת אותם בחום ובהקשבה ובסובלנות אין קץ. הילד מדבר אלינו בזלזול? אנחנו מכילים. הילד לא רוצה ללכת לבית הספר? אנחנו מכילים. הילד התפרע בהפסקה? אנחנו מכילים. הילד כיפכף את אחותו? אנחנו מכילים. הילד העליב אותנו? אנחנו מכילים. הילד חטף את הג'ננה ובעט לנו ברגל? אנחנו מכילים.

עד שיום אחד אנחנו מתפוצצים. מאבדים את העשתונות. צורחים. מקללים. או מרימים עליו יד. ותיכף ומיד נבהלים. מבקשים סליחה. ומרגישים אשמה. איך יכול להיות שהפכנו להורים שלנו? איך יכול להיות שכל מה שצברנו בפנים יצא החוצה? איך יכול להיות שכל מגדל הקלפים שבנינו בעמל רב קרס לפתע פתאום והותיר תחת הריסותיו הורים מבוהלים וילדים מבולבלים?

כי אנחנו יודעים אלו הורים אנחנו לא רוצים להיות - אבל אנחנו לא יודעים אלו הורים אנחנו כן רוצים להיות. אנחנו נעזרים במומחים, מתייעצים עם חברים, צופים בסרטונים, ולא סומכים על עצמנו. הסרנו מעל עצמנו את האחריות. בחרנו לברוח מהתמודדות אמיתית. אז מה הפלא שהילדים שלנו מתנהגים כפי שהם מתנהגים? מה הפלא שהם אלימים, חצופים, נכשלים ולא יודעים איך לצאת מזה? כי אנחנו לא שם בשבילם. כי אנחנו לא מראים להם את הדרך. כי הפכנו להיות החברים שלהם (זה נחמד ונעים). כי הפסקנו להיות ההורים שלהם (זה קשה ומתיש).

אבל אין לנו לאן לברוח. ואיש לא יציל אותנו. רק אנחנו נסדר את הבלגן שהשארנו. לא אף אחד אחר. אנחנו אלה שצריכים להמציא את ההורות שלנו מחדש. הורות שלא תהיה אלימה אך גם לא מתרפסת. הורות שלא תהיה קצרת רוח אך גם לא חלשת אופי. הורות שלא תהיה אטומה אך גם לא ותרנית. הורות שנכונה ומדויקת רק לנו. ולילדים שלנו. הורות שלא מכילה - הורות שכן קשובה.

אני לא סובל את המילה הזאת, "הכלה". כי כשאתם מכילים אותם, אתם הופכים את עצמכם למיכל. לפח האשפה של התסכולים שלהם, של חוסר האונים שלהם, של היצרים הכי אפלים שלהם. מה פתאום? למה מה קרה? לאהוב אותם זה לסבול בגללם? לתמוך בהם זה לחטוף מהם? לעודד אותם זה לספוג מהם זלזול ולעג? זה מה שמגיע לכם אחרי כל מה שאתם עושים בשבילם? זה?

אז תפסיקו להכיל אותם. תקשיבו. תחבקו. תעודדו. תתמכו. תעמדו לצידם. תפרגנו להם. תשמחו איתם. אבל אל תניחו להם להכאיב לכם. ותציבו בפניהם גבול ברור: בלי אלימות. לא מילולית ובוודאי שלא פיזית. אנחנו לא אלימים כלפיכם, כי אנחנו מכבדים אתכם ואת גופכם. אתם לא תהיו אלימים כלפינו, כי אתם מכבדים אותנו ואת גופנו. הגבול ייצר הפרדה. ההפרדה תספק בהירות. והבהירות תתבטא בשקט. המרחב יהפוך לנעים יותר. קרוב יותר. בטוח יותר. לכם ולהם.

תהיו גאים בהם. אבל תהיו גאים גם בעצמכם.

תתנו להם גב. אבל תתנו גב גם לעצמכם.

תעניקו להם אהבה. אבל תאהבו גם את עצמכם.

ותהפכו להורים שתמיד חלמתם להיות. ההורים הנכונים.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת