מתי תתחייב אליי? מתי תבין שאני האחת?
הזמן עובר, כלום לא משתנה ולי נגמרים הכוחות. קשה לי להרגיש ולשים את עצמי בסכנת פגיעה. בבקשה, אני לא רוצה (שוב) להיפגע. לפעמים אני חושבת שמוטב היה שלא היינו מכירים מעולם
כמעט אחת עשרה בלילה ועדיין לא נרדמתי. רציתי לסמס לו שאלה שהתחבטתי בה יום שלם, כי אני יודעת שהראש החכם והגברי שלו הוא בדיוק מה שיוציא אותי מהפלונטר. אבל אז ראיתי סימון שהוא "נראה לאחרונה ב-21:56". זו שעה שיוצאים בה לדייט. הוא בדייט? והנה שוב מתהפכת לי הבטן, הדם נוזל לי מהרגליים ואין לי אוויר. הבנתי שנגזר עליי לילה לבן כי אין סיכוי שאירדם עכשיו. סימסתי לו בכל זאת, רק כדי לגלות שהיזיז שלי אכן לא נוכח.
די עם זה! אמרתי לעצמי. אולי הוא פשוט נרדם. אבל עמוק בתוכי אני יודעת שעוד יגיע הרגע שבו הוא באמת ילך, ואני מפחדת מהרגע הזה. בדרך כלל אני מצליחה להתעלם מהפחד הזה, הרי בינתיים הוא איתי והבטחתי לעצמי לא לתת לתרחישי אימה שעוד לא באו לעולם לנהל אותי. אבל אז מגיע הלילה וכל הפחדים צפים, כי כשהחלונות סגורים והתריסים מוגפים הפחד מסתנן לו כמו גנב, וזה מבהיל בדיוק כמו שזה נשמע.
השבוע אפילו שיחקתי עם עצמי משחק. דמיינתי שהוא לא קיים אצלי בעולם. שמרתי על שתיקה וירטואלית ולא יצרתי איתו קשר. דמיינתי שאני מתרכזת אך ורק בענייני, עד שהגיע ממנו סמס חדש שהבהיר לי שאני יותר שקרנית משחקנית. הרי על מי אני עובדת? רוב הזמן אני חושבת עליו. בכל נשימה שלי הוא שם. הוא חלק ממני. אני מתגעגעת אליו והוא חסר לי.
אף פעם לא אהבתי ככה, ואני מתחילה לחשוש שזו לא בחירה, שזה גדול ממני. אהבה כזו היא אהבה מדממת. כמה מסובך זה לאהוב מישהו שמצהיר שהוא עדיין בחיפוש ולא מוכן לעצור אצלי. כי בזמן שהוא לא סבור שאני האישה שלו, הוא לחלוטין האיש שלי. מצחיק שאני מרגישה נשואה בשנית לבחור שבכלל לא רוצה להתחייב. ואני מבינה את זה, או-קיי? אני מבינה שאני חיה בשקר. נמאס לי לקנא בכל מי שרק נושמת לידו, ואפילו בחתולה של השותפה שלו שמתרפקת לו כל ערב על החזה (ולא כמוני, רק פעם בשבוע או שבועיים). הוא לא יוצא לי גם לא לרגע אחד מהראש, ובטח שלא מהלב. בדמיוני אני משלבת אותו בכל מפגש משפחתי, רק כדי להתעורר נבוכה למציאות שטופחת לי על הפנים.
הזמן עובר, כלום לא משתנה, ולי נגמרים הכוחות. קשה לי להרגיש ולשים את עצמי בסכנת פגיעה. בבקשה, אני לא רוצה (שוב) להיפגע. לפעמים אני חושבת שמוטב היה שלא היינו מכירים מעולם. גם אם כל הרגעים שבהם הוא הציל אותי היו קשים בלעדיו פי כמה, אין יותר קשה מגעגוע לחיבוק שלו. בבקשה קחו ממני את האהבה המפוספסת הזאת. נמאס לי לחבק געגוע. אני רוצה מישהו שיישאר ולא ירצה ללכת כל פעם מחדש.
די. ניתחתי מספיק את צעדי התינוק שהוא עושה, שלא באמת מקדמים אותנו לשום מקום חוץ מלהאכיל את הפנטזיה שלי בתקוות שווא. שימו אותי על שולחן הניתוחים במקום, אני צריכה ניתוח לב פתוח. תעקרו אותו מתוכי כי לבד אני לא מצליחה לעשות זאת. ניסיתי פעם אחת, ונכשלתי כישלון מר. הפעם אני רוצה לנצח. הלוואי שהייתי משיגה את הבלתי מושג. אני מודה, בתוך תוכי אני מייחלת לרגע שהגבר הלא מתחייב יבין שאני האחת שלו.
זה אפילו מכעיס שכל כך טוב לנו ביחד, ויחד עם זאת אנחנו לחוד. בכנות, אני פשוט רוצה סוף טוב כמו בסיפורי האגדות שהילדה שלי מבקשת שאקריא לה לפני השינה. כמו סיפורי האגדות, גם הרומנטיקנית שבי מסרבת למות. חשבתי שאני כבר לא מאמינה באהבה. טעיתי. אני רוצה שהאהבה תנצח ותביס את כל המגננות והפחדים.
הכי מפחיד לבחור, זה ברור לי. אבל אני בחרתי. שמתי את נפשי בידו ועכשיו אני מבועתת מהידיעה שמתישהו הוא ילך ואני אפגע. אני רוצה שגם הוא יוכל לבחור בי, שישים את הלב שלו בידיים שלי וידע שהוא יכול לבטוח בי שלא אפגע בו – כי אני אוהבת אותו, עד כדי כך. אולי הוא מפחד שלא נחייה יחד באושר ובעושר עד עצם היום הזה. לזה אין לי ערובה, אבל אני רוצה להאמין שגם בחיים יש לפעמים סופים טובים.
