כתריאל שחורי: "אני בטוח שבמשרד התרבות פותחים שמפניות"
פרישתו של כתריאל שחורי אחרי 20 שנה מניהול קרן הקולנוע הישראלי היא כמו רעידת אדמה לענף. אבל מי ששם את הקולנוע המקומי על המפה ונלחם למענו, לא חושש לפתוח פה על התעשייה. בריאיון נוקב הוא משתלח במשרד התרבות ("הם קינאו בהצלחה שלי"), מסביר שלעזיבתו אין קשר למירי רגב, ומזכיר: "פוליטיקאים באים והולכים - סרטים טובים נשארים לנצח"
"פניתי להנהלת הקרן לפני למעלה משנה ואחרי שני עשורים בתפקיד ביקשתי לפרוש. כשלקחתי את ההתחייבות הזאת לא ציפיתי שהיא תימשך כל כך הרבה זמן. לפני עשר שנים היה רגע שבו רציתי כבר ללכת, וביקשו ממני להישאר עוד ועוד", אומר שחורי בריאיון ל-ynet בעקבות הכרזת הפרישה, "יש לי שני בנים וארבעה נכדים. אני רוצה פעם אחת לקרוא ספר בלי נקיפות מצפון כי מחכים לי שלושה תסריטים. אלו דברים קטנים. הבן שלי תמיד צוחק עליי כשהוא אומר לי שהדרך היחידה שבה אוכל לחזור לקרוא ספרים זה רק אם הם יגיעו כרוכים בספירלה".
"ממש לא, זה זבוב טורדני ולא יותר".
ובכל זאת, כך או אחרת במשרד התרבות בוודאי רואים בפרישה שלך ניצחון גדול.
"אני בטוח שבמסגר 14 (כתובת משרד התרבות - א"ב) פותחים שמפניות. אבל זה לא דגל לבן, אני לא הולך לשום מקום. אני לא נעלם. אני לא תולה את הכפפות. אני אמשיך ולא אפסיק לרגע. יכול להיות שזה יהיה במסגרות אחרות, וגם נשארו לי עוד כמה חודשים בתפקיד. אני את ההחלטה שלי קיבלתי מזמן, זה לא קשור למירי רגב. היא לא השפיעה עליה. יכול להיות שזה נראה ככה, אבל ממש לא. מצדה, ברור שהיא חוגגת".
מה כל כך הפריע לה בנוכחות שלך?
"לה ולקודמיה ולחברי מועצת הקולנוע הפריע דבר אחד - מבחינתם הייתי עצמאי מדי. הם לא אהבו את העניין שהם לא יכולים לשלוט בי. קרנות הקולנוע הן עמותות עצמאיות, אבל מישהו שם מתבלבל וחושב שאנחנו עובדי משרד התרבות או עובדי מדינה. אנחנו לא זה ולא זה, אנחנו עמותה עצמאית עם דירקטוריון והנהלה שפועלים על פי תקנון, ובהתאם להנחיות מועצת הקולנוע. כל מה שעשיתי לאורך עשרים השנה האחרונות היה למלא את המטרות כפי שהוגדרו בתקנון העמותה עם הקמתה הרבה לפני שהגעתי לפה".
כתריאל שחורי גדל ביפו בשנות ה-50 ולפי דבריו הקולנוע הציל אותו מהסתבכויות בצרות. אחרי שירותו הצבאי בגדוד סיור 87 שספג אבדות כבדות בקרב על החווה הסינית במלחמת יום כיפור, הוא יצא ללמוד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק. עם שובו ארצה, הוביל את חברת סרטי קסטל כמנהל תחום ההפקות. אחרי הצלחת "מאחורי הסורגים" שהיה אחד ממפיקיו ב-1984, יצא שחורי לדרך עצמאית עם חברת הפקות משלו, "בלפילמס", בחסותה הניע לא מעט הפקות מקומיות ובינלאומיות. בתחילת שנות ה-90 הוא מונה ליו"ר איגוד המפיקים בתקופה קריטית של שינוי המפה הטלוויזיונית (עליית הכבלים וערוץ 2), וב-1999 הוא לקח על עצמו להנהיג את קרן הקולנוע הישראלי – קרן הקולנוע הגדולה בתעשייה המקומית שהייתה שרויה במשבר באותם זמנים.
"באתי עם חזון מאוד ברור", נזכר שחורי, "המשימה הראשונית הייתה להחזיר את האמון של קהילת הקולנוע בעצמה, כי הדימוי העצמי שלנו היה בתחתית. הקולנוע הישראלי כשל פעם אחר פעם, ואנשים הלכו חפויי ראש וסתמו את הגולל על הענף. עשינו מאות פעולות שנועדו להחזיר את האמון של הקהל הישראלי בקולנוע שלו. בנוסף פעלנו להציף מחדש את הקולנוע הישראלי בעולם, ולעשות היכרות מחודשת איתו בכל דרך אפשרית. בדברים האלה אני חושב שהצלחנו".
ומה אתה רואה ככישלון?
"אני חושב שפחות הצלחנו בפתיחה של הקולנוע הישראלי לז'אנרים שונים, ואני עדיין מאמין שצריך למשל לקדם סרטים לילדים בישראל, ולא ויתרתי על זה עדיין".
ואכן קשה להתווכח עם ההצלחה של שחורי. במהלך הכהונה שלו סרטים ישראלים זכו להצלחה קופתית חסרת תקדים, וגם לתהודה בינלאומית כבירה מסבב הפסטיבלים ועד לאוסקר. עם זאת, ההישג הגדול ביותר של שחורי הוא כנראה פתיחתה של תעשיית הקולנוע המקומית לשיתופי פעולה עם גופים שונים בכל העולם. אינספור הסכמי קו-פרודוקציה נחתמו במהלך השנים, ואלו הזרימו מיליוני שקלים להפקות כחול-לבן. כמובן שהכספים הזרים שמוזרמים לענף מחו"ל הם סוגייה פחות מדוברת בשיח התקשורתי בקולנוע הישראלי, שמתמקד בעיקר בכסף הציבורי שמוקצה לטובתו.
"אני יכול להוכיח שהייתי שותף ליצירת תנאים שהביאו לגיוס של 400 מיליון שקלים מחו"ל לטובת הקולנוע הישראלי", אומר שחורי, "במרוצת כל השנים הללו לא ראיתי שר במדינת ישראל שהביא סכום כזה מחו"ל, גם לא ראיתי אף אחד מחברי מועצת הקולנוע שעשה את זה". ואכן, חלק מהיריבות בין שחורי וקרן הקולנוע הישראלי לאנשי משרד התרבות נובעת מההצלחה האדירה שלו בזירה הבינלאומית, הכבוד שהוא זוכה לו במוסדות קולנוע ובפסטיבלים בכל העולם, וההילה שנלווית אליה כשגרירה הבולט של הקולנוע הישראלי. בין השאר, הקמת הביתן הישראלי השנוי במחלוקת בקאן בהשקעה של מאות אלפי שקלים נועדה להפגין נוכחות של משרד התרבות בפסטיבל הקולנוע הגדול בעולם, סביבתו הטבעית של שחורי הידוע והמוערך בריביירה הצרפתית, כמו גם בוונציה, ברלין, טורונטו ושאר מוקדי העלייה לרגל של הקולנוע העולמי.
אתה חושב שהם יכולים לגרום נזק לקולנוע הישראלי?
"אם החוקים האלה יעברו, בתחום שלנו אין סודות והכול ייצא החוצה. אנשים ברחבי העולם יסתכלו עלינו בדרך אחרת. אני חושש. אני חושש להמשך ההשקעות הבינלאומיות, אני חושב שתהיה פגיעה".
הנזק העיקרי על פי שחורי בזירה המקומית והבינלאומית ייגרם כתוצאה מהיישום הצפוי לתיקון בחוק הקולנוע ויתרת החוקים שמובילה רגב כמו "נאמנות בתרבות". הוא מדווח כי במשרדי הקרנות התקבלה רשימת קריטריונים חדשים שמתפרשים על פני 67 עמודים, ושאם יתקבלו ברובם או בחלקם הם ישתקו את הענף. "זה יהיה נורא. כשאתה קורא את זה נהייה לך חושך בעיניים. אתה מבין שיש פה מהלך ברור וחד משמעי לסרס את הקרנות ולהיכנס בכוח לכל המערך של התמיכה הציבורית בתחום הקולנוע. זה עוד מהלך אחד לקראת השליטה בתכנים. אם התיקונים הללו יעברו, מי שיגיע לכאן במקומי יצטרך להכריע בשאלה מאוד קשה: האם אתה עובד למען הענף ולמען הקולנוע, או שאתה עובד למען הקריטריונים. אני תמיד עבדתי למען הקולנוע, ולפי מה שחשבתי שחשוב באמת. לא פעם חטפתי על זה בכל הכוח והתקציב שלנו נפגע".
אילו תכונות היורש שלך יצטרך כדי להצליח בתפקיד?
"הוא חייב להיות בן אדם שבא מהתחום, מקצוען שיש מאחוריו גוף עבודה כך שהיוצרים ירגישו שהם עומדים מול מישהו שיש לו ניסיון ושהוא יודע על מה הוא מדבר. מעבר לזה הוא צריך להיות בן אדם חזק. כשאתה מסוגל לתת תשובה חיובית רק לחמישה אחוזים מתוך כל ההגשות שאתה מקבל, זה דבר קשה. יש רבים שלא עומדים בלחץ הזה ואני מבין אותם. אתה צריך לעמוד מול ענף שלם, צריך להתייצב מול הריבון, ואתה חייב להאמין בדרכך ולהתמיד. זה תפקיד לרץ מרתון".
הדאגה של שחורי מהתיקון לחוק הקולנוע והקריטריונים שמתלווים אליו נוגעת בעיקר לחופש היצירה. הוא מודה שהוא פחות מתרגש מהסעיף שהתווסף ובו תמריצים על הצלחות קופתיות. "זה לא חדש. היא (רגב) לקחה את ההסכם שקיים שנים עם התאחדות בתי הקולנוע, שנותן פיצוי כספי על כל אחד מ-40 או 50 אלף הכרטיסים הראשונים לכל סרט, והרחיבה את זה. באופן אישי זה פחות מטריד אותי, מנקודת המבט שלי החלק של הקמת מאגר לקטורים שינוהל על ידי משרד ממשלתי נראה לי יותר בעייתי". למרות זאת, לפחות למראית עין, התמריצים שיעניק משרד התרבות להצלחות מסחריות הם עוד צעד שנתפס על ידי רבים כיישור קו של רגב עם איש העסקים משה אדרי, שנחשב כבן ברית שלה.
"הבעיה של אדרי הייתה שאני לא הפכתי לאחד מאנשי החצר. שאי אפשר לקחת אותי לארוחת צהריים, שאי אפשר לעשות איתי שום קונצים. אין אצלי חוכמות ואין אצלי עיגול פינות. אנחנו עובדים כמו שצריך ויכול להיות שלכמה אנשים זה היה קשה. באופן אישי אין לי בעיה איתו. נכון שהוא התנכל לקרן, נכון שבכל פעם שמישהו פנה אליו וביקש שהוא ישקיע בסרט לפני שלב ההגשה לקרנות, הוא אמר: 'אנחנו נתמוך בתנאי שתפנה לקרן רבינוביץ' (הקרן המתחרה לקרן הקולנוע הישראלי - א"ב). בסדר, ידעתי כל השנים. אתה צריך לחיות עם המצפון שלך בשלום. נכון, לא היינו נוחים. בן אדם צריך לדעת מה הוא, ואני הייתי מצפן ולא שבשבת. אז נכון ששילמנו מחיר, ולא היינו בווילות, ובמסיבות, ובצ'פחות ובכל הדברים האלו, וגם לא חשבתי שזה נכון. לא הסכמתי לעולם ללכת לארוחת צהריים עם אף אחד מהאנשים הללו, ולא ראו אותי בשום אירוע כל עוד אני פה. אתה צריך לדעת מה המקום שלך".
זה נראה שאתה לא מוכן לשחק את המשחק הפוליטי, גם לא זה שמאחורי הקלעים.
"אנחנו לא היינו שותפים לשום מהלך שמבחינתנו איננו ראוי מבחינה ציבורית. ולראייה, במהלך עשרים השנה שלי בקרן, חתמתי ביחד עם דוד (מנהל הכספים וההפקות של הקרן דוד ליפקינד), על חצי מיליארד שקל, השקענו ב-300 סרטים, עברנו ללא רבב את כל הביקורות שהממשלה יודעת לעשות - מהחשבים, דרך משרד האוצר ועד רשם העמותות. עשרים שנים לא דרכה בקרן כף רגלו של עורך דין. אני לא הייתי נוח למערכת. אני לא אדם חנפן מטבעי. חנחונים והתחנחנויות לא עובדים עליי. וכשאנשים, בלי להזכיר בשמם, התפרצו עליי בהתפרצות זעם וצעקו: 'הבעיה שלך זה שאין לך מחיר', התגובה שלי הייתה שזו המחמאה הכי טובה שאי פעם קיבלתי. נכון, אין לי מחיר, ולאנשים היה מאוד קשה שאין לי מחיר".
זה בטח לא נעים לשמוע את כל הדברים שאמרו עליך מכל הכיוונים.
"אני חי בשלום עצמי, וכך הרגשתי לכל אורך הדרך. תמיד היו ביקורות ולחצים, ואני המשכתי עם הדרך שלי ולא הרגשתי שום סבל או אי נוחות. הפעמים היחידות שחשתי ככה היו כשאמרו דברים שלא היו ולא נבראו, או שלא נבדקו. כשהמתקפה נגדי הפכה ליותר מכוערת ויותר פוליטית, אז אני הגבתי בכמה הזדמנויות, ובמקרים אחרים חשבתי שאין טעם לצאת למלחמה על מקרים כאלה או אחרים בהם יכולתי לתבוע לשון הרע וכו'. אבל אני למדתי בחיים שלי שכשאתה מתחיל להתעסק בזבל, הזבל נדבק בך. אני לא ויתרתי על חברת ההפקות שלי, ועל חיים נוחים יותר, כדי להתנגח ולריב עם כל העולם. באתי לקרן כדי לנסות ולעשות משהו, ולשרת".
לצד המתקפה האישית שספג, שחורי ואחרים בתעשיית הקולנוע המקומית, נאלצו להתמודד לאורך השנים עם הדעות הקדומות בקרב הציבור על כך שסרטים מקומיים נגועים בפוליטיקה ונעשים על ידי יוצרים אשכנזים, אליטיסטים ונפוחים. שחורי מודה כי הוא וחבריו לא הצליחו לשנות את דעת הקהל, אולם המציאות בשטח – אם מישהו יטרח לבדוק אותה – שונה בתכלית. "זה הבל הבלים. זה ממש לא נכון ובאופן מוחלט וטוטאלי, ואני ממליץ שכל מי שחושב את זה שייכנס ויסתכל על הקרנות בכל הז'אנרים בחמש-עשר השנים האחרונות ויראה שזה פשוט לא נכון. המגוון הוא עצום והסיפורים באים מכל הפינות, ומכל הקצוות. יכול להיות שזה היה נכון לפני 25 שנה, אבל היום עובדתית זה לא נכון. במהלך התקופה שאני פה, התסריטים שעסקו בסכסוך המרכזי היו מעטים מאוד. זה דור שעוסק הרבה יותר בעצמו, ואנשים מספרים על המקומות שהם באים מהם. את הקולנוע הישראלי המגויס פוליטית אפשר לשייך לשנות ה-80, אבל היום זה בכלל לא נכון. זה קל לנגח אותי על הרקע הזה, והיום אנחנו חיים בעידן שאף אחד לא רוצה לבדוק את העובדות. יש מאגרי מידע וטבלאות שאפשר לבדוק, אבל אנשים מעדיפים כותרות".
אתה חושב שהייתה פה טקטיקה של הפרד ומשול?
"ברור. הם (ראשי משרד התרבות -א"ט) ידעו לדבר עם כל מני אנשים, לקרב אותם. אנשים הסתנוורו מזה שהם כל הזמן מוזמנים למשרד. אבל בסופו של דבר השרה והצוות שלה באים לפרק זמן קצוב, הם אורחים לרגע. ועלינו לדאוג שהם לא יעשו נזק בלתי הפיך. במקרה הזה הם גורמים לנזק שייקח הרבה שנים לתקן".
אתה רואה תקווה לעתיד?
"יכול להיות שמה שיקרה פה, זה שכתוצאה מהמצב הזה אולי תקום פה בכלל אלטרנטיבה. אולי יגיעו שניים-שלושה אנשים שאידיאולוגית, לא כלכלית, חושבים שנכון להקים פה קרנות עצמאיות לחלוטין ללא שקל מכספי משלם המסים, וכך נשמור על חופש הביטוי. היא מדברת על חופש המימון, אז כך לא נצטרך את המימון שלה. הקולנוע בפולין, צ'כיה ואפילו ברית המועצות פרח גם בשנים הכי קשות של הקומוניזם והדיכוי. הם מצאו דרך לספר את הסיפורים".
בעוד שנים, כשיסתכלו אחורה - המורשת של מי תיזכר, של כתרי שחורי או מירי רגב.
"אני לא יודע עד כמה המורשת שלה משמעותית, אני מקווה שנוכל להחזיר את הגלגל אחורה בעוד כמה שנים. המטוטלת הזו תנוע כל הזמן. פוליטיקאים באים והולכים אבל סרטים טובים נשארים לנצח. זה הסיפור. הציבור חצוי אבל הוא הצביע ברגליים בגדול, והאמון חזר. אני מקווה שהציבור יראה את התקופה הזאת כקולנוע עצמאי, קולנוע נועז, קולנוע שלא חושש להתמודד עם שאלות קשות ונוקבות שקשורות לחיי היומיום, עם המון כישרון, המון דמיון והמון אנרגיה יצירתית. אני מקווה שכל זה לא ידוכא, לא על ידי גורם חיצוני, אלא על ידי צנזורה עצמית".
משה אדרי מבעלי ״סרטי יונייטד קינג״ ורשת ״סינמה סיטי״ מסר בתגובה: "אני מתקשה להבין את דבריו של מר שחורי, ואת בחירתו להתעלם מההיסטוריה והעשייה המשותפת. האחים אדרי השקיעו עשרות מיליוני שקלים בסרטים של הקרן שבראשה עמד וקטפנו הצלחות משותפות לא מעטות ביניהם "סוף העולם שמאלה", "הערת שוליים" ו"מכתוב", וזה רק על קצה המזלג. לא זאת בלבד, עמדנו לצד הקרן שבניהולו גם כשכשלו לגייס את הכסף הנדרש ותמיד עזרנו ביד נדיבה – כל זאת ללא כל התערבות מצדנו לא בתוכן ולא בעשייה האמנותית של יוצרי הסרט.
הקולנוע הישראלי זורם בדמנו ותמיד עמדנו לצד היצירה והיוצרים הישראלים. אני רוצה להזכיר למר שחורי כי הכסף אותו אנו משקיעים ביד נדיבה אינו כסף ציבורי אלא כסף פרטי.
אני מאחל לו פרישה נעימה וממליץ לו בחום לעבור שוב על שורת הקרדיטים בסרטים שבהם תמכה הקרן, בטוח שימצא את שמי בלא מעט סרטים".
מירי רגב בחרה שלא להגיב לכתבה.
ממשרד התרבות טרם התקבלה תגובה.
