אנט ודמוז התחתנו למרות התנגדות המשפחה
הזוג שבר טאבו של התרבות האתיופית – איסור על נישואים עם בן זוג שיש לו קרבה משפחתית של פחות משבעה דורות, ונאלץ לשלם על כך מחיר כבד. אביו של דמוז ושלוש מאחיותיו סירבו להכיר בזוגיותם, ולא התייצבו לחתונה. ראיון
יש מעט מאוד סיפורי אהבה שצומחים כנגד כל הסיכויים, מהסוג שגורר התנגדות חברתית נרחבת ונידוי משפחתי, ועדיין מצליחים לא רק להתגבר על הקשיים אלא אף לזכות בסוף טוב. סיפור האהבה בין אנט (36) ודמוז (35) הנשואים מזה שבע שנים ולהם ארבעה ילדים, הוא אחד כזה. אנט ודמוז שברו טאבו של התרבות האתיופית – האיסור על נישואים עם בן זוג שיש לו קרבה משפחתית של פחות משבעה דורות, ונאלצו לשלם על כך מחיר כבד. אבל כיום, כשהם מסתכלים לאחור, הם שלמים יותר מתמיד עם בחירתם.
אנט ודמוז ממו הכירו כאשר דמוז היה בן 19 בלבד. "ראיתי אותה בתל אביב וידעתי שאני חייב להתחיל איתה", הוא מספר. "שאלתי אם אפשר את הטלפון שלה כדי להתקשר לחבר, אבל התקשרתי לעצמי וכך שמרתי את המספר שלה. רק אחרי שבועיים היה לי אומץ להתקשר, ומשם הכול התגלגל". "זו היתה התאהבות של ממש", ממשיכה אנט, "אבל אחרי חצי שנה גילינו שאנחנו קרובי משפחה. בחברה האתיופית רק מדור שביעי ומעלה מותר להתחתן, ואצלנו זה נופל על דור חמישי".
מאיפה מגיע המנהג הזה?
"אתיופיה היא מדינה ענקית, ורוב היהודים הלכו לאזורים מאד הרריים ומבודדים שקשה להגיע אליהם", מסביר דמוז. "כשאתה מחפש שבעה דורות אתה נאלץ להגיע לכפר אחר כדי להכיר מישהי מחוץ לשבט שלך, וזה שמר על היהודים וחיזק את הקשר ביניהם".
איך גיליתם שאתם קרובי משפחה?
"באותה תקופה בן דוד שלי הכיר את דודה של אנט, הם רצו להתחתן וככה בעצם גילינו שאנחנו קרובים. אבא שלי ממש התנגד לנישואים האלה. הוא אמר לי 'רק שאתה לא תעשה לי את זה'. גם מהצד של אנט היתה התנגדות, בעיקר של סבא שלה. זה היה ממש סיפור גדול, וחלק מהמשפחה לא הגיעה לחתונה שלהם".
"בגלל שראינו שהמשפחה שלנו ממש עקשנים בנושא, החלטנו שלא מתאים", מוסיפה אנט. "היתה לנו אמונה תמימה, ממש כמו ההורים שלנו, שוואלה, זה אסור. הרציונל עבד יותר מאשר הלב והצליח להדחיק את האהבה שלנו. אז החלטנו להיפרד וכל אחד המשיך בדרכו. היינו מנותקים לגמרי, ולכל אחד מאיתנו היו מערכות יחסים אחרות".
אבל בסוף הלב ניצח את הרציונל.
"אחרי שש שנים עברתי לצפון, והיא באותו הזמן למדה באוניברסיטת חיפה, אז יצא לי לראות אותה בכל מיני אירועים, והיינו אומרים היי וביי", מספר דמוז. "לא היתה הצפה של הרגש או משהו כזה", מבארת אנט. "התייחסתי אליו כמו קרוב משפחה או שכן שאני מכירה. בכל זאת, היינו אז רק בני 19, וברגע ששיננו לנו מהמשפחה שזה אסור אז ממש הלכנו עם זה, ולא היה לנו שום ספק שלא נוכל להיות יחד".
"אחרי הלימודים חזרתי לגור אצל ההורים שלי בחדרה. גם דמוז עבר לגור בחדרה, אז ראיתי אותו בעיר, נפגשנו ודיברנו לעומק. סיפרתי לו שנפרדתי מחבר שלי, והוא סיפר שגם הוא במקרה נפרד מחברה, כך שהיינו לתמיכה אחד של השני בתקופה לא קלה. היינו נפגשים ומדברים, וממפגש של ידידים זה הפך להקשבה והכלה. עברה שנה וזה נהיה קשר יותר אינטימי, ובסופו של דבר האהבה ניצחה".
לא חששתם מתגובת המשפחה?
"היו לנו הרבה סימני שאלה לגבי מה עושים עם המשפחה", מודה דמוז. "הרי כבר היינו בסיפור הזה ואני יודע איך זה הסתיים ואיך המשפחות שלנו מרגישות. אני זוכר את הכעס שהיה, אבל כשאתם נפגשים שוב אחרי נתק כזה ארוך, אתה שואל את עצמך אם זה משהו מלמעלה. אולי הקדוש ברוך הוא שלח אותה אליי". "לא ראיתי את עצמי מכירה מישהו אחר, מישהו מכיל ומבין כמוהו", אומרת אנט. "מבחינתי הוא היה הגבר האידיאלי, ואולי זה הגורל שלנו. נועדנו להיות ביחד".
"סבא שלי, שהיה האיש המבוגר שהתנגד לקשר כזה, בינתיים נפטר. ההורים שלי ראו שהבת שלהם הגיעה לגיל 28 אז זה גם השפיע. אני הבכורה מהבנות, ושתי האחיות הקטנות שלי כבר התחתנו. באתיופיה נהוג לחתן קודם את הגדולה, ומכיוון שהקטנות התחתנו ואני עוד לא, כנראה שזה הקל והם קיבלו את זה". "אצלי ידעתי שזאת עדיין נקודה רגישה עבור אבא שלי, ושהוא יתנגד מאוד", נזכר דמוז. "אמרתי לאנט שתיקח בחשבון שהמחיר שאשלם עלול להיות קיצוני. אמרתי לה שיתכן שההורים שלי לא יבואו לחתונה, ובמקרה הגרוע אהיה מנודה מהבית. למרות זאת, החלטנו שהולכים על זה".
לא קל. חששותיך התגשמו?
"כן. כשאבא שלי שמע שאנחנו יוצאים הוא לקח את זה ממש קשה. הוא התקשר אליי, וקיבלתי נזיפה שעד היום אני לא שוכח. למחרת הוא נסע להורים שלה ואמר להם שהוא מאד מתנגד. ההורים של אנט אמרו לו שזאת בחירה של אנט והיא כבר גדולה, כך שהם גם ככה לא יכולים להשפיע, אבל הוא אמר להם שהוא יפעיל עליי לחץ כדי לגרום לנו לא להיות בקשר. הוא אכן הפעיל עליי לחץ דרך האחים והאחיות שלי. הוא היה אומר, 'אני אעשה משהו לעצמי', והם התקשרו להגיד לי שאם יקרה לו משהו זה יהיה על מצפוני. אחרי כמה חודשים החלטתי להתמודד עם המצב ולדבר איתו פנים אל פנים. הגעתי הביתה וכשאבא ראה אותי הוא אמר לי, 'קום בבקשה, תצא ושלא תדרוך יותר בבית הזה. תבחר, או שאתה עוזב את אנט או שאתה לא מגיע לפה ומבחינתי אתה לא הבן שלי'".
נשמע כל כך פוגע שאבא מוכן לוותר על הבן שלו.
"היה קשה מאד להכיל את המילים שהוא אמר. קמתי, נישקתי את אימא, אמרתי לה, 'אימא, זה בסדר, זה הבית שלו', ויצאתי. הייתי מאד מבולבל. לשמור על מסורת יותר חשוב מהבן שלך, שאתה מוכן לאבד אותו? אבל מבחינת אבא שלי הכבוד של המשפחה נפגע. זה עניין של השקפה ותפיסה, ואי אפשר בגיל 84 להגיד לו, 'אבא, אנחנו בישראל והחיים מתנהלים אחרת'. לא משנה כמה אנסה זה פשוט בלתי אפשרי. כל השבת ביקשתי מאלוהים שייתן לי את הכוח לא לשנוא את אבא".
"היה לי קשה לקבל שההורים של דמוז מנדים את הקשר, ושאלתי אותו אם הוא בטוח שהוא רוצה ללכת עד הסוף", מוסיפה אנט. "היה לי חשוב לשמוע שהוא שלם עם זה, כי בסופו של דבר הקושי העיקרי הוא אצלו. הוא ענה לי שכן, וזה שאבא שלו כל כך מאמין במסורת רק מראה לנו עד כמה כשמאמינים במשהו, צריך ללכת איתו עד הסוף".
מה היתה תגובת שאר בני המשפחה?
"אנחנו שמונה אחים ואחיות, אז כינסתי את כולם למפגש ואמרתי להם שבחרתי, ואני הולך על זה. שתיים מאחיותיי התנגדו בצורה נחרצת כמו אבא, אמרו לי דברים קשים כמו 'אתה לא אחי'. חיכינו שנה וחצי עד שהתחתנו בתקווה שהמצב יירגע, שיבינו שאנחנו הולכים על זה ושזה לא יחלוף לבד. וכל הזמן הזה, שנה וחצי, אסור היה לי להתקרב לבית. הלכתי בשושו לבקר את אימא. הייתי מגיע, מחכה לשמוע שהוא יצא מהבית ומגיע לתת לה נשיקה".
"הסיפור הזה היה מאד קשה לאימא. היא נשואה לו קרוב לחמישים שנה, לטוב ולרע, ונאלצת לספוג הכול בשקט כשהיא שומעת את מה שהוא אומר, וגם מאשים אותה. היא רצתה להגיע לחתונה וכשאבא שמע את זה היה הרבה כעס וריב. יום לפני החתונה באתי להגיד לה שאני מתנצל, כי זאת היתה הבחירה שלי להתחתן. אמרתי לה שלא תגיע לחתונה, שתישאר עם אבא ותשמור עליו, כי לא שווה שבשביל כמה שעות של חתונה שהם יתגרשו".
הצלחתם לשמוח בחתונה למרות הכול?
"כל היום היינו לחוצים", מספרת אנט. "פחדנו שיהיה בלאגן מצד הקרובים שמתנגדים, ושאבא שלו יגיע ויעשה מהומות. היו גם מקרים של אנשים שהתחתנו עם קרוב משפחה והאולם היה ריק, כי בגלל התנגדות המשפחה אנשים לא הגיעו". "בדרך לחתונה, בלי שארצה, ירדו לי דמעות", משתף דמוז. "השושבין שלי ראה את זה, עצר את הרכב, הביא לי סטירה ואמר לי, 'מה אתה עושה? אם אנט רואה שאתה בוכה נצטרך לחזור לעשות לה איפור', ופיקס אותי מהר".
"הגענו לאולם והיו מעל 500 איש. כל אחד מהמוזמנים עשה את המקסימום כדי לשמח אותנו בחתונה בגלל הסיפור שהיה, והם שימחו מעל ומעבר. זה היה כל כך עוצמתי ששכחנו הכול, אפילו שאבא, אימא ושלוש מאחיותיי לא הגיעו. ברור שהיו רגעים בחופה שחשבתי איך זה היה נראה אם ההורים היו פה לידי, אבל בסופו של דבר אני שלם עם הבחירה וההחלטה של אנט ושלי".
מה המצב כיום בינך לבין המשפחה?
"אבא לא היה מוכן לדבר איתי במשך שנה אחרי החתונה. הדודים הפעילו עליו לחץ, וניסינו להביא את זקני העדה לעשות שלום בית, אבל אבא שלי מאוד עקשן. רק אחרי שנולד לנו הבן הראשון הוא החליט לסלוח. בכל זאת, הזמן עושה את שלו, ועברו שלוש שנים. הוא הזמין רבנים ואת כל האחים והדודים, שחט כבש והרגשתי במעמד הזה כאילו שהתחתנו פעם שנייה. זה היה מרגש לשמוע אותו אומר, 'טעיתי, סליחה'. כמעט ולא תשמעי אותו אומר סליחה, ובטח שלא לילד. זה לא נהוג".
"מאותו הרגע, אבא שלו רואה אותנו כחלק מהילדים שלו באופן מוחלט", מספרת אנט בשמחה. "היה את הנתק הזה ועכשיו, כשהקשר חזר, זה כאילו לא קרה שום דבר. הוא נותן יחס מדהים ואני מרגישה כמו הבת שלו. נראה לי אפילו שאני הכלה המועדפת".
דמוז, הסכמת לסלוח לו אחרי כל מה שהיה?
"הדרך הפשוטה לראות את זה היא להגיד שאבא שלי והאחים שלי ויתרו עליי, אז אני ממשיך בדרכי וכל אחד ימשיך בדרך שלו, והמשפחות מתנתקות. ויש דרך שנייה שבה אני אומר שאני מבין גם את הצד השני ולמה הוא התעקש. הרי אם חוזרים אחורה לתקופה שלו, עשיתי משהו שהיה בל יעבור במשך דורות ושנים. מי אני שאומר לו למחוק מסורת של כל כך הרבה שנים? באותה מידה גם העצים אותי כוח האמונה של אבא והדרך שבה בחר, וקיבלתי מזה הרבה ערך כלפי אבא שלי".
"בזכותו קיבלתי גם את החזרה למורשת. רציתי לחקור מה המניע שגרם לו להתעקש למנוע את הקשר, והתחלתי לעסוק בנושא התרבות והזהות היהודית של מורשת אתיופיה. כיום אני מעביר את המורשת שלנו לצעירים, למורים ומדריכים בבתי ספר, ולאנשים שלא מכירים את התרבות והעדה. אני מספר בסדנאות את הסיפור שלי, ולאנשים קשה עם המנהג, אבל בעיקר קשה להם לשמוע שאני לא כועס על אבא".
