חיסון גורלי
לא לחסן את הילדים זה פשע. למה אנשים נמנעים ומה אפשר לעשות כדי שנבין את זה?
הדיווח ב"כיכר השבת", אתר החדשות החרדי הגדול בישראל, היה קצר ומכובס: "שוב טרגדיה בציבור החרדי: תינוקת כבת שנה נפטרה היום בשכונת מאה שערים. החשש הוא שחלתה בחצבת". האמת חמורה הרבה יותר. זה לא חשש, זה מציאות. תינוקת ירושלמית אכן מתה מחצבת בשבוע שעבר. והמוות שלה הוא לא טרגדיה, אלא פשע.
כמעט כל ילדי ישראל מתחסנים נגד חצבת בגיל שנה. התינוקת מרחוב חיי אדם במאה שערים היתה בת שנה וחצי במותה, ולא מחוסנת. אני לא חושב שצריך להעניש את הוריה, שעולמם חרב עליהם. הם כבר סבלו מספיק. אבל חייבים להציל את הילדה הבאה מן המוות הממתין לה -- מוות מיותר וניתן למניעה. זהו מוות שמקורו באינפורמציה שקרית, בדעות קדומות, ובפחדים שמקננים עמוק בליבו של האדם.
הורים יקרים, בבקשה תקשיבו לי: לא לחסן את הילדים שלכם על פי תוכנית החיסונים המומלצת כאן בארץ -- זה פשע. פשע נגד הילדים שלכם, חטא כלפי שמיים, ועוול לחברה כולה. כי כולנו כאן ערבים זה לזה. ומי שלא מחסן את הילדים שלו -- מסכן גם את הילדים שלי.
יותר ויותר הורים אצלנו אינם מחסנים את ילדיהם. ורבים מסרבני החיסון האלה – לא כולם – הם חרדים. רוב החרדים מתחסנים כנדרש, אבל הציבור החרדי ומנהיגיו צריכים לעשות את חשבון הנפש שלהם לפני שיהיה מאוחר מדי -- לפני המוות הבא.
על פי משרד הבריאות, שיעור ההתחסנות הכללי בישראל הוא מעל 95%. זה טוב, אפילו טוב מאוד. אבל שיעור המתחסנים בחלק מן השכונות החרדיות בירושלים עומד על 55%. וזאת כבר סכנת חיים, זה פיקוח נפש במלוא מובן המילה. מדוע? כי קהילה שבה כמעט מחצית האוכלוסייה לא מחוסנת היא פצצה מתקתקת. לא כי החיסון נגד חצבת יעיל ב-100%. הוא לא. הוא יעיל רק ב-97% מן המקרים, אבל זה מספיק.
באוכלוסייה שבה כמעט כולם מחוסנים, הסיכוי שאדם לא מחוסן יפגוש באדם חולה, ויידבק ממנו, הוא אפסי. כך כמעט נעלמה החצבת מישראל, וכך נעלמו גם מחלות מידבקות קטלניות אחרות, למרות שהחיסון נגדן אינו מושלם. אבל ברגע ששיעור הבלתי מחוסנים באוכלוסייה עולה מעל סף מסוים -- נפתחת הדרך למגפה. ומגפות פוגעות, כמו תמיד, בחלשים ביותר, כפי שקרה לפני שבוע בירושלים.
היוזמה לחוקק בכנסת חוק חיסון חובה היא יוזמה ברוכה. אבל היא לא תשפיע על הקנאים ביותר בחברה החרדית -- אלה שמוכנים לשבת בכלא ורק לא להתגייס לצבא, או לשתף פעולה בכל דרך עם המדינה שהם בזים לערכיה וחושדים בכוונותיה. חוק החיסון עלול גם לא להשפיע על ההורים הישראלים הרבים שאינם בני הציבור החרדי, אבל חושדים – שלא בצדק -- שהרפואה הממוסדת במדינת ישראל חושפת את ילדיהם לחיסונים מיותרים ומסוכנים.
תשומת הלב הציבורית מופנית כרגע למחלת החצבת, ולהתנהלות של משרד הבריאות מולה. אבל אני רוצה להתמקד בשאלה אחרת, שחוצה מגזרים ומחלות: מדוע הורים רבים כל כך אצלנו, הורים שמוכנים לעשות הכול למען ילדיהם ולמען שלומם, מעדיפים שלא לחסן אותם?
אני חושב שיש לכך שתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא שלחסן פירושו לקחת ילד בריא, ולעשות אותו חולה. נכון, חולה רק במקצת, אבל חולה. לדקור אותו. להכאיב לו. לגרום לו לבכות. וכל זה בשביל מה? בשביל משהו לא ברור שאולי יתחולל בעתיד, בשביל אפשרות שרוב הסיכויים שלא תתממש לעולם. במילים אחרות, לחסן זה לגרום נזק קטן אך ודאי ב-100% בהווה, כדי למנוע נזק גדול, אך נדיר, ומאוד לא מוחשי, בעתיד. ואם נוסיף על זה גם את הידיעה שרוב החיסונים אינם יעילים ב-100%, קצרה הדרך להלך הנפש שאומר שבשביל דבר כזה לא לוקחים ילד בריא ועושים אותו חולה.
איך נלחמים בזה? אחת הדרכים המקוריות היא לבקש מן ההורים לחשוב איך ירגישו בעתיד, אם יתברר שילדם נדבק במחלה קשה שיש נגדה חיסון. כך הצליחו רשויות הבריאות בארה"ב לגרום לאימהות להתגבר על המעצורים שלהן ולחסן את בנותיהן נגד וירוס הפפילומה. זהו חיסון שמונע את ההידבקות במחלה, שעלולה להתפתח לסרטן.
הסיבה השנייה לסרבנות החיסון קשה יותר לטיפול: בעידן המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות, קל להפיץ מידע כוזב, וקל לגרום לפחות לחלק מן האנשים להאמין בו בכל ליבם. בעבר מערכות העיתונים ותוכניות החדשות ברדיו ובטלוויזיה שימשו כ"שומרי סף", ובדקו את נכונותן של הידיעות שהם משדרים. זה חסם את הדרך לפחות לחלק מן המסרים ההזויים והשקריים.
היום כל אחד יכול להפיץ כל דבר, ולהגיע תוך שעות למיליוני חשיפות. כאשר יותר ויותר באוכלוסייה מרגישים מנוכרים מן "הממסד" ומאוימים על ידו, קל לשכנע אנשים שהילדים שלהם בסכנה נוראה אם יתחסנו. קומץ מומחים מטעם עצמם, ורופאים שנמצאים בשולי הקונסנזוס המדעי, יכולים לגרום כך בקלות לנזק תודעתי, שקשה מאוד להתמודד איתו.
אז מה עושים? חוק חיסון חובה יכול לתת לרשויות הבריאות כלים נגד אלה שמפיצים מידע שקרי ומזיק, ויכול לעודד הורים לחסן את ילדיהם בעזרת תמריצים וסנקציות. אבל האמצעים האלה אינם תחליף לשני דברים שהולכים ונעשים נדירים בעולמנו המנוכר, ואנחנו כאן בישראל צריכים להילחם עליהם ולטפח אותם: אמון במוסדות הממלכתיים, ותחושת ערבות הדדית. בסופו של יום, גם בחיסונים, כולנו ערבים זה לזה.