נובמבר כבר כאן, למרות ההמולה הבלתי פוסקת של העיר אני מצליח לשמוע את השקט המיוחד של יום ראשון, כמו נסיעה בהילוך נמוך ורגוע. שכוב במיטה הצצתי מהחלון, מזג האוויר לא ברור, השמש לא התעוררה ועדין לא החליטה לעשות, האם להפציע מבעד שמיכת העננים הלבנה או להישאר במיטה. כנראה שהיום לא ירד גשם, קמתי לאט.

היום אני לוקח את הכל בנחת, חשבתי לעצמי בשקט.

הטלפון מצלצל ועל הקו אריאל, "תצטרף אלינו לבארנץ‘, יש מסעדה מזרח תיכונית ממש מעולה באפר ווסט סייד והשקשוקה שלהם זה משהו לא מהעולם הזה“.

אני מתארגן וניפגש תוך שעה.

"נתראה שם, תגיע רעב".

יצאתי לכיוון הסאבויי, הנסיעה התארכה מעל הרגיל בסופי השבוע, הקרונות היו עמוסים בנוסעים והצלחתי להבין למה רק כשיצאתי לרחוב. מרתון ניו יורק קורה ברגעים אלו ממש, עשרות אלפי רצים ומאות אלפים מעודדים לאורך המסלול, בקיצור המון אנשים ובנוסף אלפי שוטרים שמאבטחים את כל האירוע. פתאום הבנתי למה שכשאנשים רצים על פני האדמה האחרים זוחלים מתחת לאדמה.

המדרכות היו צפופות ומלאות במעודדים ורצים שכבר סיימו את הריצה, כל ניסיון לנוע קדימה היה בבחינת אתגר.

כשהגעתי קרוב לכיוון המסעדה, הבחנתי בהרבה אנשים שסיימו את הריצה, ככל שהתקדמתי ראיתי עוד ועוד אנשים שהיו עטופים בשמיכות בצבע כחול.

"אולי תראיין מישהו!", הציע הקול הפנימי שלי. החלטתי לראיין מישהו שסיים את הריצה ולשאול על מה חושב אדם שרץ במשך יותר מארבע שעות? מה גורם לו לרוץ ולא לפרוש?, הרי זה מאמץ גופני לא סביר, ידוע שהרץ הראשון מת בסוף הריצה.

הבחנתי בבחור גבוה עם זקן צרפתי שנראה תשוש עם הבעה מצוברחת.

כל הכבוד!! עשית זאת!!, אמרתי.

"אני מאוכזב שלא הצלחתי לרדת מסף ארבע השעות",

באמת? אני יכול להגיד לך משהו, כמובן שזאת רק דעתי ואתה לא חייב לקבל אותה?

"כן, ברור".

מה שמך?

"סליחה, אני ג'ו מווירג‘יניה".

שלום ג'ו, אני ניסים מניו יורק ומאמן אנשים לתוצאות ותקשורת. באופן אישי אני חושב שזה מדהים שהשתתפת והצלחת לסיים, יחד עם זאת אני חושב שכדאי לשים לב שכרגע אתה בוחר להשתמש בשפה שמבטאת את מה שלא השגת. מה יקרה לדעתך אם תבחר להתמקד במה שכן השגת?

הוא שתק לרגע, פתאום הוא חייך והזדקף, "באופן שבו אתה מציג את הדברים אני רוצה לומר שאתה לגמרי צודק, זה בהחלט הישג אישי לא מבוטל עבורי, כמו שאתה רואה אני לא רזה ולחשוב שאני ארוץ את המרתון הנחשב בעולם וגם לסיים היה בעיניי משימה בלתי אפשרית, והנה אני עומד כאן אחרי שסיימתי, וכל מה שאני עושה זה לקטר שלא ירדתי מארבע שעות, תודה שהסבת את תשומת ליבי לאופן שבו בחרתי לחגוג את הנצחון שלי, אני מתכוון להתמקד בהישג שלי ולא במשהו אחר“.

מעולה! כל הכבוד על שינוי קו המחשבה. תגיד, מה עזר לך לרוץ במשך ארבע שעות בלי הפסקה? על מה חשבת?

הוא שלף מהכיס מעין שפורפרת של משקה אנרגיה בטעם שוקולד, ”אם לא היית מסב את תשומת ליבי עם השאלה הראשונה שלך בוודאי היית אומר לך שזה "זה", אבל זה לגמרי לא זה. אין ספק שמשקה האנרגיה עוזר לשמור על המינרלים בגוף, אבל מה שמזין את הגוף זאת הפסיכולגיה שלי, אני מתאמן על המרתון הזה כבר כמעט שנה וחצי, בדימיון שלי חציתי את קו הסיום כבר כמה פעמים. במהלך כל הריצה הדבר שבו בחרתי להתמקד היה לעבור את קו הגמר, לא התמקדתי בכאבים או במרחק שכבר עברתי או כמה זמן אני רץ. כל הדרך הייתה לי התמונה שאני עובר את קו הגמר, האימונים שלי היו מלווים כל הזמן במחשבה ובאמונה שאני הולך לעבור את קו הגמר, עשיתי את המרתון הזה להוכיח לעצמי שאני יכול ואין דבר שאי אפשר להתגבר עליו, לפני שלוש שנים גילו אצלי את מחלת הסרטן, שהודיעו לי הרופאים שאני הולך לעבור תקופה מאוד קשה , הם לא היו מעודדים במיוחד,לא בטוח שאפשר יהיה לצאת מהמחלה, הם אמרו באופן בלתי מילולי, הצהרתי שאני בעוד שלוש שנים מתכוון לרוץ את מרתון ניו יורק ושום דבר לא יעצור אותי.

"במשך שנה וחצי עברתי טיפולים שהיו מלווים בתופעות לואי, במשך כל הזמן הזה ידעתי והייתי נחוש ששום דבר לא שובר אותי, ואני יעשה הכל שאת המרתון אני יעשה, עברתי את סדרת הטיפולים והגידול התכווץ ,אמרו שאני נס רפואי, מייד שנודע הדבר התחלתי את האימונים, במשך שנה וחצי. הצלחתי להגיע לכאן וסיימתי את המרתון הכי נחשב בעולם ואני בריא ומאושר" .

זה מדהים ומעורר השראה! תרשה לי לספר את הסיפור שלך?

"חופשי", הוא אמר, "רק אל תגיד שלא הצלחתי לעבור את מחסום ארבע השעות".

אני חושב שכבר דיברנו על זה לא?

"סתם אני צוחק" , היה לי העונג, אמרתי.

הגעתי למסעדה באיחור, "מה קורה? הכל בסדר?", שאל אריאל,

המרתון הזה ממש סיפור טוב,חייכתי והזמנתי את השקשוקה שעליה חלמתי מהבוקר .