האהבה הישנה
במהלך שבוע שגרתי, בעודי מרוכזת בדינמיקה היום יומית, שלח לי לפתע בן דודי האהוב הודעה על כך שמצא אלבומים משפחתיים ישנים במחסן שבביתו. בין התמונות והאלבומים, מצא אוסף של מכתבי אהבה של סבא יצחק וסבתא נגה. הופתעתי לגלות שסבתא שלי שמרה אוסף מרשים של ברכות ומכתבים שקיבלה מסבא.
כשלהודעה צורף גם צילום של מכתבי האהבה שמצא, לא יכולתי שלא להתרגש. סבתא שלי שמרה את כל הברכות הקטנות שסבא כתב לה. ברכות שהגיעו בליווי של זרי פרחים צבעוניים.
הפרחים כבר מזמן נבלו, אבל את הכרטיסים היא שמרה בקפידה.
הברכה הראשונה היא מזר פרחים שסבא שלח לה בשנת 1940 לכבוד יום הולדתה התשע עשרה.
בשנת 1944 שלח סבא שלי ברכה לסבתא שלי ובה כתב:
״לאשתי היקרה, שנה טובה ומאושרת. בשנה הבאה בדירתנו אנו!
מתחת לברכה הזאת היה מצורף פתק קטן משנת 1983 ובו סבתא נגה כתבה: ״40 שנה אחרי שנכתב פתק אהבה נפלא זה זכינו להיכנס לדירה משלנו. חלפה תקופה מלאה אושר, אהבה ולעיתים גם צער. אולי אם מחכים כל כך הרבה זמן אוהבים אהבה כזאת. בית משלי ! אני באמת כל כך מאושרת !״
מעולם לא ידעתי שלקח לסבא סבתא שלי ארבעים שנה להגשים את חלומם ולקנות יחד בית.
אלבום משפחתי
אוסף של ברכות ומכתבים שמעידים על אהבה עמוקה. נותרתי לקרא את המכתבים ולנסות לחבר יחד את סיפור חייהם של סבא וסבתא שלי.
תהיתי בליבי מה באמת אני יודעת על סבתא שלי, סבתא נגה. הייתי קרובה לסבא שלי ונהגתי לבקר אותו בכל יום שישי. לשבת ולשמע את הסיפורים שלו היה עבורי עונג שבת. אבל את סבתא שלי לא הכרתי באמת מקרוב. מעולם לא שאלתי אותה איך הרגישה בסתר ליבה על החיים שחיה לצד סבא שלי, איש כריזמטי, מרשים ודומיננטי.
סבא נהג לספר שנגה הייתה אחת הנשים היפות בתל אביב. כולם אמרו שהיא נראתה כמו שחקנית קולנוע, והוא התאהב בה ממבט ראשון. היא הייתה אישה מאד אלגנטית, תמיד לבושה בחליפות ושמלות מחויטות, מאופרת ומטופחת להפליא.
אפילו בתמונות הישנות של סבא וסבתא שלי מתל אביב הישנה, סבתא שלי מצולמת עם תסרוקת מהודקת ובגדים מרשימים. הם דברו ביניהם בצרפתית ולי תמיד נדמה היה כאילו הייתה זו שפת סתרים סודית שרק שניהם מבינים. בכל זאת, הם הכירו כשהיו בני שש עשרה וחיו את חייהם יחד.
סבתא שלי הייתה אשת בית היא ליוותה את סבא שלי שהתחיל כבעל חנות בתחנה המרכזית וחלם חלומות גדולים. במשך השנים הוא התקדם ואפילו הצליח להשיג עבודה בבנק בתל אביב. הוא אמר שבזמנו מי שעבד בבנק אנשים חשבו שהוא בעל הבנק כולו. איש לא הבין איך היה מסוגל לוותר על משרה בטוחה עם משכורות קבועה של מספר לירות בשבוע, בשביל ללכת אחרי חלומו הגדול לפתח עסק משפחתי בלונדון.
סבא שלי איחל לנו שלעולם לא נבין את הפחד שהם חוו כאשר אחד מילדיהם היה חולה ולא היה להם את האמצעים להזמין רופא או לשלם על תרופה. הוא היה מספר איך היו מטפלים אז בתינוקות בעזרת כוסות רוח כי לא הייתה תרופה ולא תמיד ידעו כיצד לטפל.
הוא היה איש לא נאה במיוחד, אבל כריזמטי וחכם מאד, אלוף בלספר סיפורים, תמיד בלב המסיבה וההתרחשות. לא פלא שסבתא שלי התאהבה בו.
אני זוכרת בבירור את כל הסיפורים של סבא שלי, אבל על סיפור חייה של סבתא שלי אני יודעת פחות. מה שאהבתי יותר מכול בביקורים שלי בביתם היה האופן שבו סבא שלי הביט בה. את אותו המבט של אהבה ומסירות אינסופית זיהיתי גם בעיניו של אבי כאשר היה מביט באמא שלי או מדבר בשבחה.
בגיל צעיר הבנתי שגדולתו של גבר נמדדת באופן בו הוא מביט באישה שלו. גבר שמבטו פוזל לצדדים, שמסתנוור מכל אישה שחולפת מולו נדמה בעיניי כחלש אופי וילדותי. גבר אמיתי נושא על פניו הבעה של קדושה ומסירות כאשר הוא מביט בעיניה של האישה שלו, של אם ילדיו.
אלבום משפחתי
עם השנים כמו בכל סיפור אגדה התבגרתי וזכיתי לגלות פרטים נוספים שהוסיפו עומק ומשמעות אחרת לסיפור אהבתם. סיפורים שלא סופרו לי כילדה. האובדן והעצב הגדול של סבתא שלי. על כך שסבתא שלי הייתה בהריון עם תינוק שנולד בלידה שקטה. הלכה לבית החולים ללדת אבל חזרה הביתה, בידיים ריקות, ללא התינוק.
כיאה לזמנים של פעם ולעולם הישן היא מעולם לא הסבירה לאבא שלי ולדוד שלי מה קרה לאח שאמור היה להיוולד להם. זה מעולם לא דובר. שתיקה צורמת עטפה את הזכרון הזה ולאבא שלי נותר רק לתהות בדמותו השקופה של אחיו, שמעולם לא הופיע.
את מלוא אהבתו סבא שמר לנגה. רק לעת זקנה, הוא למד להראות את אהבתו, ולחבק אותי. בשנות השמונים לחייו הייתי מפצירה בו את אהבתי והוא היה עונה לי באנגלית ובקול נמוך ומלא ברוך:
My dear it’s mutual
לפני מספר שנים, בן דודי שלי סיפר שלי את מה שמעולם לא ידעתי, שסבתא שלי עבדה לתקופה בעיריית תל אביב ושכשהם נישאו סבא שלי לא רצה שהיא תמשיך לעבוד. הוא גם לא הרשה לה להוציא רשון נהיגה. תגליות אלה עוררו בי הסתייגות, אולי אפילו מידה של כעס.
בימינו זה כמובן מתריס ולא יעלה על הדעת שאישה צריכה את רשות בעלה בשביל לעבוד או לנהוג. אבל באותה התקופה, בשנות החמישים, העולם כנראה התנהל אחרת.
מה שהפתיע וסקרן אותי עד יותר היא דמותה של תמרה. אחותה של סבתא נגה. תמרה הייתה אישיות צבעונית ודעתנית. פמיניסטית בתקופה בה היה זה מאד לא מקובל. תמרה התעקשה לנהוג. לפרוץ את החומות שהקיפו והגדירו אז את מקומה ותפקידה של האישה. הקשר בין נגה שלקחה על עצמה את תפקיד ״הליידי״ ואחותה תמרה המרדנית סיקרן אותי מאד. נותרתי לתהות בליבי ומה היה טיב הקשר ביניהן כאחיות והאם סבא שלי הסתייג וחשש מההשפעה של תמרה על סבתא שלי.
הפתיע אותי לגלות שהאהבה שלהם, שהייתה בעיני רוחי עמוקה ויפה כל כך, הייתה לעיתים גם מגבילה ותובענית.
נותרתי עם השאלה כיצד סבתא שלי הרגישה בעמקי ליבה. יתכן שבסתר ליבה לעיתים הרגישה כמו כלי יקר ערך בחלון ראווה, שעטוף בצלופן בוהק ומחניק.
קו התפר העדין הזה בין אהבה שהיא טוטאלית ואולי אפילו תובענית וסימביוטית מדי, לבין זוגיות שבה שני אנשים מייצרים לעצמם גשר בין עולמם הפנימי וחווים התמסרות אמתית של חיים ושותפות יחד.
איך אפשר לשמר את החופש והעצמאות בתוך זוגיות ארוכת שנים ועדיין להישאר מסורים וקשורים זה לזה. לחיות יחד קרובים ועדיין לשמר את הכמיהה. תהיתי לעצמי, איך אפשר להרגיש חלק ועדיין לשמור על השלם שלך.
איש לא באמת יודע מה קורה בן קירות הבתים. במרחב בין גבר לאישה. איזו מן רוח חולפת בן חדרי הלב. ממה מורכבת האהבה של האנשים הכי קרובים אלינו. ובכל סיפור אהבה יש יופי וגם מידה של כמיהה, אולי אפילו כאב.
יותר מכל תהיתי מה אני באמת יודעת על הנשים במשפחתי שחיו לפניי. מי הן היו.
מה הן הרגישו וחשבו. אותם הנשים שאני נצר שלהן. הן נדמות בעיניי כשיירת נשים היסטורית, ומהן אני צומחת וגדלה להיות האישה שאני.
אני מאמינה בעומקי ליבי שסבתי חיה את חייה בתחושה של אהבה ומסירות לבן זוגה ולבני משפחתה. בידיעה עמוקה שהיא אוהבת ונאהבת. אני עדיין זוכרת איך ביום הנישואין החמישים שלהם ישבנו בשולחן ארוך כל בני המשפחה. סבא שלי ניסה לדבר והתחיל לדמע. סבתא שלי חיבקה והרגיעה אותו. אין לי ספק שהייתה ביניהם אהבה גדולה.
ובכל זאת הייתי רוצה לשאול אותה איך היא באמת הרגישה? ומה היא רצתה לעצמה?
את התשובות לכל השאלות האלה מעולם לא אדע. בסוף חייה סבתא שלי חלתה בדמנציה.
היא ישבה בכיסא שלה חולה וחלשה. כשביקרנו אותה היא בהתה בנו ואפילו את סבא שלי שכחה.
למרות שהשיער שלה היה מבולגן והייתה כבר עפופה ומבוהלת נורא, סבא שלי הביט בה, עדיין, באותה הערצה ואהבה עמוקה. בעיניי רוחו, היא עדיין הייתה יפה כמו כשפגש בה לראשונה.
לאחר שהיא נפטרה הוא נשאר לשבת לבדו על הכיסא במרפסת ובכל ביקור סיפר איך זכר, כאילו שזה היה אתמול, איך הלכו יחד לראות את הסרט ״חלף עם הרוח״ בקולנוע עדן בתל אביב הקטנה. הוא היה מספר לי בלחש שחלם עלייה. שבחלום יכול היה להרגיש אותה ולגעת בה שוב.
הם היו נישואין 62 שנה וסבא שלי מעולם לא התאושש מהגעגוע העמוק אליה.
מספר שנים מאוחר יותר בגיל 92 גם סבא יצחק נפטר.
הוא לקח אתו את כל הזיכרונות והסיפורים.
כל מה שנותר בסוף מאהבתם הוא שבט של נכדים ונינים, אלבום עם תמונות ואוסף של מכתבי אהבה.
פורסם לראשונה 09/11/2018 06:11
אלבום משפחתי
מומלצים
