משחק חייו: "פלאפל" רוצה לעשות מרס לסרטן
הוא ישן על ספסל בפארק בניו-יורק וצמח להיות שחקן השש-בש הטוב בעולם, השקיע בכדורגל הישראלי ויצא מאוכזב ומלא בביקורת קשה. כעת, הוא נלחם בסרטן קשה באותן הטקטיקות שלמד בלוח השש-בש. הסיפור המדהים של מישל "פלאפל" נתנזון
מי מאיתנו לא התעסק פעם במחשבה, מה היה עושה לו היה מתבשר כי נותר לו זמן קצוב לחיות? עבור מישל "פלאפל" נתנזון (50), תסריט האימים הזה הפך לפני חצי שנה למציאות הנוראה של חייו.
"יום אחד שמתי לב שאני צולע והלכתי להיבדק בבית חולים, ערכו לי כל מיני בדיקות דם שיצאו תקינות אבל ב-MRI זיהו גידול במוח", הוא נזכר, "לא ממש הבנתי בהתחלה עד כמה המצב חמור. הבנתי שזה לא טוב, אבל לא דמיינתי כמה זה לא טוב". נתנזון אכן קיבל את הבשורות הקשות מכולן, הוא אובחן כסובל מסרטן במוח המכונה GBM ונחשב לסרטן המוח האגרסיבי ביותר. "זה סרטן סופני, אין לו תרופה כיום, אבל עובדים על אחת", הוא מסביר.
אם אדם אחר היה שוקע במרה שחורה נוכח החדשות האיומות, נתנזון החליט להתמודד עם המצב החדש בחייו כפי שהתמודד עם הדבר בו הצטיין יותר מכל דבר אחר בחייו, משחק השש-בש. אם עבור רובנו שש-בש הוא משחק כיפי של זריקת קוביות שמשחקים בים או במילואים, עבור נתנזון, משחקני השש-בש הטובים בעולם, מדובר במשחק אסטרטגי ראשון במעלה המורכב משכבות עמוסות של טקטיקה, קבלת החלטות, עמידה בלחץ, ניצול מצבים ועוד ועוד ועוד...
בכל פעם שנתנזון זורק את הקוביות, הוא עומד בפני צומת קריטי של קבלת החלטות. טיב ההחלטות שלו יקבע את סיכוייו לנצח במשחק. כך הוא גם רואה את הדברים במאבק בסרטן הסופני. "בכל הקשור לקטע הסטטיסטי והמספרי, יש לי יתרון על כמעט כל אדם. אני ניגש למלחמה בסרטן מהכיוון של תורת המשחקים ורוצה בכל פעם לקבל את ההחלטה האופטימלית. זו אחת החולשות הגדולות של הרופאים, הם סוג של רובוטים, הם לא מבינים במספרים. הם לא מבינים שאם אני מתעקש לעשות מהלך א' במקום מהלך ב', זה פשוט נותן לי עוד סיכוי. אם אלך בדרך שהם קבעו, היא גם ככה תוביל אותי למוות, פה אני נותן לעצמי עוד 5-10% סיכויים שלא היו לי".
פלאפל המשיך לפרט על הטקטיקה שלו, "הרעיון של המחלה הוא פשוט – אין תרופה ולכן אני צריך להאריך את החיים שלי עד שאולי תהיה תרופה. עברתי ניתוח קשה, טיפולים כימותרפיים וכיום אני מחובר 18 שעות ביום למכשיר בשם Optune שמונע מהתאים הסרטניים להתרבות. שיניתי את כל הרגלי התזונה שלי, אני אוכל מזון אורגני, כמעט בלי סוכר. הרופאים לא מאמינים בעניין של התזונה, אבל אותי לא מעניין מה הם חושבים. זה בדיוק הקטע הסטטיסטי, אני משחק את המשחק שלי. אם אשחק את המשחק שלהם, אני אמות בלי סיכוי. הם אומרים לי שאין תרופה, אני אומר להם שאמציא תרופה משלי".
"רונאלדו של השש-בש"
בתעודת הזהות שלו השם הוא מיכאל נתנזון, כינויו הוא מישל, אבל כמעט כולם קוראים לו "פלאפל" – כינוי שדבק בו מהימים בהם התגורר בפארק בניו יורק והעביר את הלילות על ספסל. סיפור חייו הוא רכבת הרים של עליות ומורדות. הוא נולד ברוסיה, עלה לארץ כשהיה בן שלוש ובגיל 13 עזב עם אמו לארה"ב אחרי שנישאה לאזרח ישראלי-אמריקאי. המשפחה השתקעה בבאפלו, נתנזון לא ידע אנגלית ואביו החורג החליט לקנות לו ספר שחמט וביקש ממנו לתרגם אותו לעברית כדי שילמד את השפה. על הדרך, נתנזון גם למד לשחק שחמט ועד כיתה ט' הוא כבר היה השחקן הטוב ביותר בבית הספר התיכון בו למד.
את לימודיו הגבוהים הוא עשה בראיית חשבון ובמנהל עסקים באוניברסיטת באפלו, אך למרות שהשלים שני תארים, הוא לא ראה את עצמו עובד בעבודה משרדית מ-9:00 עד 17:00. "לא היה בראש שלי לקום בבוקר וללכת לעבודה, זה לא עניין אותי ולא אהבתי את זה", הוא מסביר. מובטל מעבודה וללא כסף, נתנזון נדד מבאפלו לניו-יורק סיטי שם השתקע בוושינגטון סקוור פארק והתחבר אל שחקני השחמט רחוב במקום. "היו הרבה נרקומנים בפארק, וחבר'ה לא ממש ידידותיים. הייתי ישן על ספסל ובהחלט יכולתי להיקלע לתקריות לא נעימות", הוא נזכר.
את ימיו הראשונים בפארק, נתנזון ניצל למשחקי שחמט על כסף מול תיירים מזדמנים, סכומים קטנים ביותר, במקרה הטוב היה מרוויח 20 דולר ביום. נוכח תקציב המחייה הזעום, הוא נהג להשביע את תאבונו במנת פלאפל שעלתה 2 דולר, כשחבריו למשחקי השחמט בפארק הבחינו בכך הם הדביקו לו את הכינוי "פלאפל" שמלווה אותו עד היום. נקודת המפנה בחייו של "פלאפל" התרחשה כשהבחין באדם לידו בפארק שפתח לוח שש-בש. הוא זכר את חוקי המשחק מילדות, אבל מעולם לא באמת שיחק אותו, עם זאת כשגילה ששם ניתן להרוויח יותר כסף, הוא התאהב ברעיון והחל לזנוח את השחמט לטובת השש-בש.
"הייתי מחפש פראיירים כדי להרוויח כמה גרושים", הוא נזכר באותם ימים באמצע שנות התשעים, "התחלתי ממשחקים של דולר בודד ולאט לאט עליתי בסכומים ל-2, 3, 5. באותה תקופה היה בחור יהודי מבריק שהייתי מיודד איתו ונהג לשחק איתנו. הוא זה שהביא אותי למועדון שש-בש פרטי ליד סנטרל פארק, שם כבר עליתי בסולם, התחלתי לשחק במשחקים בסכומים גבוהים בהרבה, 100, 200, 300 דולר למשחק. מצאתי משהו שאני אוהב ויכול להתפרנס ממנו בכבוד".
אבל גם מנקודה זו, לא הכול נע בקו ישר למעלה. נתנזון הגיע למועדון ללא כסף ושיחק באמצעות מימון של שחקן אחר שהאמין ביכולותיו. "היה איזה יום ששיחקתי מול אישה ששתתה תוך כדי משחק והפסדתי לה. בסופו של דבר נאלצתי להתקשר למממן שלי ולספר שהפסדתי לו 800 דולר. הוא הגיב בכעס ואמר לי 'אם אתה לא יודע לשחק אז עזוב אותי, לך תעבוד במקדונלדס'. בפועל הוא עשה לי טובה גדולה".
מישל מספר: "ברגע ההוא החלטתי לקחת אחריות. הביטחון שלי צנח, הפסקתי לשחק למשך חודשיים, הייתי קשה עם עצמי, אמרתי לי 'אתה לא שחקן בכלל, אם הפסדת לאישה הזו אתה גרוע!'. אבל בד בבד גם התחלתי לשאול שאלות. בפעם הראשונה קניתי ספר תיאוריה ולמדתי את המשחק, שאלתי שאלות שחקנים מובילים, הבנתי שאני לא טוב אבל גם הייתה לי תקווה. מה התקווה? שגם האחרים לא טובים ואם אני אלמד ואשקיע, אני אעקוף אותם. זה בדיוק מה שקרה. בנוסף לכך באותה תקופה בדיוק פותחה תוכנה בשם Snowie שבאמצעותה יכולתי להקליט את המשחקים שלי ולבצע אנליזה, התחלתי לראות את הטעויות שביצעתי והמשחק שלי השתפר".
העבודה היסודית אכן השתלמה. ב-1998 נתנזון טס לטורניר יוקרתי בטורקיה, שם הוא ראה לראשונה מול עיניו את השחקנים הטובים בעולם. "רציתי להשוות את עצמי אליהם, השאיפה שלי הייתה להיות הכי טוב בעולם והאמנתי בזה".
נתנזון אכן הפך לשחקן הטוב בעולם. בתחילת שנות ה-2000 הוא היה שחקן קבוע בטורנירים היוקרתיים ביותר בעולם, כאלו שמתרחשים באולמות מפוארים בלונדון, מונטה קרלו ולאס וגאס, עם פרסים בסך עשרות אלפי דולרים. תקופת השיא שלו בסבב המקצועני אף תועדה בסרט דוקומנטרי בשם "המשחק של פלאפל". השיא היה ב-2007. אחת לשנתיים, נערך סקר המכונה Giants Of Backgammon בקרב כל שחקני העילית של הענף, בו הם מתבקשים לדרג את שחקני השש-בש בעולם על פי איכותם. בהיעדר דירוג עולמי רשמי, גם התאחדות השש-בש הבינלאומית מכירה ב-Giants Of Backgammon כאינדיקציה הטובה ביותר לקביעת השחקנים הטובים בעולם.
בשנת 2007 נתנזון דורג במקום הראשון – והוכר כשחקן השש-בש הטוב בעולם. ב-2011 הוא שיחזר את ההישג ופעם נוספת כבש את ראשות הדירוג. גם בבחירות שנערכו בשנה שעברה הוא נותר גבוה בצמרת העולמית ודורג שישי. "אפשר להגיד שבעולם השש-בש, אני סוג של רונאלדו", הוא אומר בגאווה, "רונאלדו המתבגר אמנם, אבל עדיין..."
"אני מבין את אלי טביב, הייתי נוהג בדיוק כמוהו"
למרות ההצלחה הרבה שחווה בזירת השש-בש, נתנזון החליט לפני חמש שנים לחזור לישראל כדי להגשים עוד שאיפה שהייתה לו – קידום הכדורגל הישראלי. בדיעבד, הוא רואה זאת כטעות גדולה.
"החלטתי לתרום להפועל אזור, המקום בו גדלתי בישראל, ששיחקה אז בליגה א'. לא הבנתי אז שזה רעיון טיפשי, אי אפשר לעזור למי שלא משתף איתך פעולה, וברגע שאתה שם כסף זה כבר באמת מטופש כי זה לא שווה את המאמץ. הייתי רוצה לעבוד פה לרוחב, אבל אין עם מי לעבוד. כשניסיתי קיבלתי בראש, כי את האנשים בכדורגל מעניין רק הכסף. לא אכפת להם אם לילד שמשחק אצלם אין איפה לישון או מה לאכול. אין פה שום דרך", הוא אומר בפסקנות.
בהמשך נתנזון היה מעורב גם בהפועל כפר-שלם וגם אותה הספיק לעזוב. ביקורת על הכדורגל הישראלי ועל אופן התנהלותו יש לו בלי סוף. "יש לי חבר שחושב שהבעיה של הכדורגלן הישראלי היא גנטית, אני מסרב להאמין בכך. אני מאמין בעבודה נכונה. הגעתי למסקנה שיש פה מחדל. איך המאמן לא רואה שהשחקנים באירופה רצים יותר מהשחקנים שלו? זה המחדל הגדול והבושה, הסמל של הטיפשות. מול איסלנד, מדינה של 340 אלף תושבים, אין לנו סיכוי היום. אפילו את לוקסמבורג, נבחרת שהיינו דורסים בעבר, אני בספק אם ננצח היום".
החוליים של הכדורגל הישראלי הם נושא כאוב במיוחד עבור נתנזון. הוא מדבר עליהם בלהט ובשטף, כמי שנראה שיצא מצולק מתקופתו בתחום. "הכדורגל הולך ונהיה יותר מדעי, והמאמנים בארץ הולכים ונהיים יותר טיפשים. הם הולכים אחורה בזמן שהעולם הולך קדימה. זה נורא לראות את זה. דווקא אלי טביב הבין את הרעיון, הוא הבין שהמאמן הישראלי טיפש ולכן הוא קבע בשבילו. אני מבין אותו והייתי עושה אותו הדבר. אם היית מביא לי את יורגן קלופ, לא הייתי בא אליו בשום טענה, אבל למאמן ישראלי הייתי אומר שהוא בובה וראוי להיות בובה כי הוא לא יודע כלום".
"גם האנשים בהתאחדות לא ראויים לתפקיד שלהם, עשרות שנים אנחנו מפסידים עם ההתאחדות הזו, מספיק! הם לא מבינים מה הבעיה למרות שהיא פשוטה מאוד - צריך לרוץ, בלי לרוץ לא יעזור לך כלום. לשחקנים פה חסר כושר גופני, לא עבדו איתם על הרגליים. כששיחקתי שש-בש הייתי בליגה א' בהתחלה, אבל רציתי להיות הכי טוב בעולם. אבי נמני לא הרגיש שהוא צריך להשתפר כי הכירו בו כ"מלך". ככה כל הכדורגל במדינה מתנהל, כולם פה עיוורים וטיפשים. האנשים שמנהלים את הכדורגל לא יודעים מה לעשות בשביל לנצח, אבל יודעים מה לעשות בשביל לקחת כסף. אם הייתי יכול הייתי רוצה להיות יו"ר ההתאחדות ואז דברים היו זזים לכיוון הנכון".
בכל זאת, דבר אחד טוב יצא לנתנזון מהכדורגל, לדבר הזה קוראים יובל אשכנזי (26), שחקן הרכב בבני יהודה. נתנזון הכיר את אשכנזי כשעוד שיחק בהפועל אזור בליגה א' והחליט לקחת אותו כפרויקט אישי. "ראיתי אותו בחופשה אחרי הצבא במקסיקו עם בירה, אמרתי לו: 'אתה רוצה להיות כדורגלן או בליין? לשחק כדורגל זו הקרבה גדולה'. לקחתי אותו כשהוא היה במצב אנוש, החלום שלו היה בקבר".
"התחלתי לעבוד איתו וניסיתי להחדיר לו דברים שלמדתי מהשש-בש, היינו רואים וידאו כל הזמן, הרבה יותר משהוא ראה בקבוצה שלו. עד היום הוא כל שבוע צופה בווידאו שלו, חובה. היה לי חשוב שהוא יבין מה הוא צריך לעשות כדי להגדיל את הסיכוי שלו להתקדם. עבדתי איתו על כושר, אבל לקחו לי שנה וחצי כדי להבין שזה רק חלק קטן ממה שהיינו צריכים. החלק השני היה עבודה ספציפית על הסיבולת, מעבר לכך גם עבדנו על מהירות – הוא שיפר את היציאה מהמקום באופן ניכר, עשינו את הדברים הנכונים והבאנו אותו מליגה א' לליגת העל. היום הוא כבר סוג של מקצוען פה, עדיין לא כמו שהייתי רוצה, אבל אני בהחלט לא יכול להתלונן. עד היום אנחנו חברים טובים".
"המשחק שלי הוא להישאר בחיים עד שימצאו תרופה"
כיום נתנזון מחוץ לכדורגל, ואת זמנו הוא מקדיש לטיפולים במחלה ולאימוני שש-בש על המחשב מתוך תקווה לחזור להתחרות בשנה הבאה. "כיום אני חד מבחינה קוגנטיבית, אבל אחרי הניתוח לא הייתי. שמו אותי על סטרואידים בשביל להוריד את הבצקת וזה השפיע עליי מאוד. אכלתי כמו חזיר, השמנתי בתוך חודשיים יותר מ-20 קילו. הסטרואידים עשו אותי יותר אגרסיבי וזה היה מפחיד. האנשים סביבי סבלו קצת. אחרי שהורידו אותם, התחלתי לאכול מסודר, אני חוזר לשגרה אבל לא מתפקד כמו שצריך ביד שמאל ולא ברגל, אני יכול ללכת אבל לרוץ למשל אני לא מסוגל. מבחינת הרופאים אני כרגע 'נקי', כאילו בריא, הבעיה היא שהסרטן אמור לחזור. אני יכול רק לקוות שיחזור כמה שיותר מאוחר וזה המשחק בעצם, אני צריך להישאר בחיים עד שימצאו פתרון כלשהו".
מהשש-בש, למרות ההצלחות הרבות, הוא לא התעשר. "הסכומים בשש-בש לא דומים לאלו של פוקר למשל, כי הביקוש הרבה יותר נמוך. מה גם שאת מה שהרווחתי הפסדתי בהימורים על ספורט, עוד תחביב גדול שלי. הייתי ממש טיפש בתחום הזה והפסדתי, גם היום אני מהמר אבל פחות בטיפשות ולכן אני גם מפסיד פחות".
חשבון אחד פתוח בשש-בש נותר לו עם אליפות העולם. הוא אמנם נחשב בשיאו לשחקן הטוב בעולם, אך עדיין לא הוכתר לאלוף העולם. ב-2005 הוא הגיע עד רבע הגמר, אך שם הפסיד במשחק האחרון אחרי שפשוט לא הצליח לקבל את הספרות 5 או 6 בקובייה להן היה זקוק. "חוסר מזל לא נורמלי, עד היום אני זוכר את זה", הוא מספר באכזבה.
אם אכן יזכה יום אחד בתואר, הדבר יהיה מרגש פי כמה נוכח המחלה הקשה ממנה הוא סובל. תקדים לדבר כבר יש, אקיקו יאזוואה, שחקנית שש-בש יפנית, החלימה מסרטן וזכתה פעמיים בתואר אלופת העולם.
אבל גם אם יגשים את החלום ויניף את גביע אליפות העולם, וגם אם לא – נתנזון בכל מקרה מסופק ממה שכבר השיג ."מבחינתי אני הצלחתי", הוא פוסק, "מאיפה שבאתי הייתי צריך לשרוד, כל מה שרציתי היה להיות חופשי. השש-בש נתן לי את האפשרות לכך. ממש לא מפריע לי שאני פחות מוכר בארץ, הדבר היחיד שרציתי פה זה לשנות את הכדורגל – כי אני אוהב כדורגל וזה ענף שכולם אוהבים. למה שנפסיד כל הזמן? אני יודע למה כי חוויתי את זה על בשרי בשש-בש, חוויתי את זה בלית ברירה כשהייתי עם הגב אל הקיר, אם היו מגישים לי הכול על כפית, לעולם לא הייתי לומד".
לפנייה לכתב/ת 
