"החיים האלה": תסבלו שעתיים וזה ייגמר
הסרט של יוצר סדרת הטלוויזיה "החיים עצמם" מנסה לשחזר את הצלחתה בסיפורן של שתי משפחות - אמריקנית וספרדית, והטרגדיות שפוקדות אותן. אבל עם יותר מדי קיטש ותחבולות מגוחכות לסחיטת דמעות הוא הופך לעינוי
בשנת 1991 חוקרת הקולנוע לינדה וויליאמס, התייחסה לז'אנרים המציעים חוויה גופנית אינטנסיבית כמו מלודרמות, סרטי אימה ופורנו. לטענתה הצלחתם של סרטים מהז'אנרים הללו היא תוצאה של הקשר בין מה שקורה על המסך לעוצמת וסוג התגובה שהצופים חשים בגופם.
"החיים האלה" (Life Itself) מאתגר את הטענה הזו. זוהי מלודרמה, לכן התגובה הגופנית הנלווית לסרט אמורה להיות הפרשה מסיבית של נוזל מבעד לבלוטות הדמע. אולם הצפייה בסרט שייכת יותר לתגובות הפיזיות שנלוות לסרטי אימה: תחושת אי נוחות הולכת וגוברת ותנועה עצבנית במושב של בית הקולנוע המביאה לסף פרכוס.
הסרט הוא פרי עבודתו של התסריטאי-במאי דן פוגלמן. בעשור הקודם הוא כתב תסריטים לסרטי אנימציה כמו "מכוניות" (2006) ו-"בולט" (2008), אבל מאז הקומדיה הרומנטית "טיפש, מטורף, מאוהב" (2011), הוא מתמקד בסרטי לייב אקשן. אולם הקריירה הקולנועית שלו משנית לעבודתו הטלוויזיונית במסגרתה יצר שבע סדרות. רק אחת מהן שרדה יותר משנתיים על המסך, אבל היא גם הפכה לתופעה תרבותית בארצות הברית.
"החיים עצמם" (This Is Us) התחברה בהצלחה לרוח האל-תיגע-בי והטראומה לכל פועל של העידן הנוכחי. הסדרה זכתה לרייטינג מרשים ולתגובות חיוביות ברובן. לכן מפתיע לגלות שסרט הקולנוע "החיים האלה", המגלם עקרונות מלודרמטיים דומים, זכה לשחיטה רבתי מצד הביקורת האמריקנית. פוגלמן עצמו התקומם על כך והאשים את מבקרי הקולנוע שהם זקנים, לבנים ומפחדים, כביכול, מהרגש בסרטו. זאת למרות שמבקרות קולנוע (וגם מבקרים בצבע עור שונה) ניסחו כמה מהביקורות הקטלניות ביותר.
ייתכן שהמכורים לסדרת הטלוויזיה ישמחו לעוד מנה של דמעות עם דמויות חדשות ובחברותה נרחבת יותר מזו שבסלון ביתם. מנגד, טוב יעשו הצופים שיש להם רתיעה אינסטינקטיבית מהשילוב בין קיטש ויומרה גם במחיר עימות עם בני/בנות זוגם הרגשנים.
המהלך העלילתי ישמע מוכר לצופי "החיים עצמם". הסרט מחולק לחמישה פרקים ונע בין שתי משפחות. אחת אמריקנית והשנייה ספרדית. בראשונה יש ארבעה דורות - ארווין ולינדה דמפסי (מנדי פטנקין וג'יין סמארט), הבן וויל (אוסקר אייזק) ואישתו אבי (אוליבייה ווילד), והנכדה דילן (כילדה קיה קראוזה, וכאישה צעירה אוליבייה קוק). בצד המשפחה הספרדית יש את את זוג ההורים חאווייר ואיזבל גונזלס (סרג'יו פריס-מנצ'טה וליילה קוסטה), והבן רודריגו (אותו מגלמים חמישה שחקנים בגילאים שונים, בגרסה הבוגרת אלכס מונר). נוסף להם ישנה דמותו של הפטרון וינסנט סקיון (אנטוניו בנדרס) בעל החווה שבה משמש חאווייר כמנהל עבודה. הדמות האחרונה אלנה דמפסי-גונזלס (לורנזה איזו) היא זו שמחברת בין המשפחות.
העלילה קושרת בין משפחה אמריקנית לספרדית ויש לזה שני יתרונות מובהקים. הראשון הוא בתנועה לעבר רב-תרבותיות והשני הוא ביכולת לחבר בין אופרת סבון ולטלנובלה. השחקנים עובדים טוב יותר או פחות, אבל הניסיון לדחוס את הבין דוריות והרב-גזעיות באמצעות שלל תחבולות נרטיביות מתחכמות מסתכם ביותר ממקבץ דמויות שטחיות.
את "החיים האלה" מנחים שני עקרונות "פילוסופיים" – מאסון, שלא לומר משרשרת אסונות של מחלות סופניות, מצוקה נפשית, התאבדות ותאונות, יכולים להיוולד אושר ונחמה גדולה. עיקרון של סחיטת דמעות מתמשכת שבסופה, אמורה להתעורר תחושת התפעמות מיופיים של החיים חרף הטרגדיה. כמו במכונת כביסה בעלת כמה מצבים - לסחוט בכאב, לסחוט באושר. מי שלא מתחבר לכך יחוש כמי שנכלא בתוך מכונת כביסה שעובדת במהירויות משתנות.
אלמנט מרכזי במימוש הרעיון הזה הוא הנוכחות המעיקה של אזכורי בוב דילן - האלבום Time Out of Mind ובעיקר השיר Make You Feel My Love. הרקע לאלבום, והשימוש החוזר בשיר הוא סוג של מוטיב המחבר בין הדורות. שימוש מאולץ הנדמה כלקוח מספר הדרכה לא מוצלח לכתיבת תסריטים. העובדה שלאחת הדמויות קוראים דילן מרמז עד כמה הסרט נטול עידון בשימוש בכלים אלו.
העיקרון השני הוא רעיון "המספר הלא מהימן". טריק המנוצל לכל אורך הסרט באופן מייגע - החל מפתיחת הסרט ובדרכים שונות לכל אורכו. מה שאתם רואים זה לא באמת מה שקורה. מה שהדמויות אומרות (כפי שהמספרת מתקנת לאחר מכן) זה לא מה שנאמר. אחת הדמויות אפילו כותבת עבודה אקדמית בנושא ולא מצליחה לסיים אותה, כי נו, אתם יודעים, סרטן. והחיים - הם לא צפויים.
הסרט משתמש בלא מעט תחבולות של מעבר בין זמנים, חיבור בין פיסות מידע קטועות שיושלמו בפאזל של החלקים הבאים. מקור ההשראה גלוי לחלוטין - "ספרות זולה" (1994). "החיים עצמם" כולל כמה מחוות לסרטו של טרנטינו, אבל בעיקר ממחיש איך אפשר לקבל השראה מיצירת מופת בדרך לביצוע כושל.
רעיון "המספר הלא מהימן" מוביל לתובנה הנטחנת לדרגת פירה תוסס - "החיים הם מספר לא מהימן". כלומר, האשמה ברצף השיבושים, החיים שנקטעים, וחיבורי הגורל המאולצים היא של "החיים", ולא של שק התחבולות המשומש של פוגלמן. אחרית הדבר הטובה היא קומת הפנטהאוז של האהבה המנחמת הנבנית על גבי קומות של סבל. רק תסבלו כמה דורות ובסוף זה יגיע. או בגרסת הקפסולה – תסבלו שעתיים ובסוף הסרט יסתיים.
