לחגוג או לא לחגוג? זו השאלה
סביר להניח שאוהדים מכבדים את העובדה ששחקן שלהם לשעבר נמנע מלחגוג מולם, אך לא מופרך להניח שאוהדי קבוצתו הנוכחית היו רוצים שיחגוג ביחד איתם, ואפילו מתרגזים על כך שהוא לא
עם כל הכבוד למהלך יפה, מסירה עם העקב או הצלה וירטואוזית מהקו, יהיה קשה להתווכח שהדבר הכי כיף במשחק כדורגל הוא לחגוג אחרי הבקעת שער. יש שחקנים שהפכו את החגיגות לסמלם המסחרי (ד"ש לאווירון אלון מזרחי), ואפילו במשחק של פיפ"א יש אינספור אפשרויות לחגיגה (רק בחייאת, תעבירו את ההילוך החוזר).
ובמעבר חד מפיפ"א למציאות: כיום רובם המכריע של שחקני הכדורגל אינם נשארים בקבוצה אחת למשך כל הקריירה, בין אם מדובר ברצון להתקדם מבחינה מקצועית או כלכלית, לשנות אווירה וכו'. כתוצאה מכך נוצר מצב בו במשחקים רבים מתחרים שחקנים בקבוצותיהם ובחבריהם לשעבר, וכן, גם כובשים נגדן.
ולא כולם חוגגים. מתי המנהג הזה התחיל?
אין לכך תשובה מדויקת, אבל כבר בשנת 1974 תועד דניס לאו הסקוטי, אחד החלוצים הגדולים בתולדות מנצ'סטר יונייטד, כשהוא לא חוגג שער נהדר עם העקב שכבש נגדה במדי מנצ'סטר סיטי (בה, אגב, שיחק והצטיין כשנתיים לפני שחתם ביונייטד). העובדה שיונייטד נלחמה נגד הירידה ערב מחזור הסיום בליגה (והייתה יורדת גם אם הייתה מנצחת), בטח לא תרמה למצב רוחו של לאו, שהחליט לא לחגוג את שערו האחרון בקריירה נגד המועדון בו הפך לאגדה.
השנים חלפו להן, ובשנת 2007 הוגרלה מנצ'סטר יונייטד לשחק נגד ספורטינג ליסבון, קבוצת נעוריו של כוכבה כריסטיאנו רונאלדו. במה שיהפוך לסוג של מנהג אישי, רונאלדו כבש בשני המפגשים נגד קבוצתו לשעבר, אך שמר על איפוק ולא פצח בחגיגות, גם כאשר הבקיע שער ניצחון ביתי מבעיטה חופשית בדקה ה-90.
כעבור שש שנים הגיע תורה של יונייטד לחטוף מרונאלדו, שב-2013 לא חגג שער שוויון במדי ריאל בסנטיגאו ברנבאו, ונהג באופן דומה כשהבקיע את מה שהתברר כשער הניצחון באולד טראפורד. מסעות הכיבוש של רונאלדו מול קבוצותיו לשעבר לא נפסקו, שכן לפני שנתיים הוא הספיק לכבוש ולא לחגוג פעם נוספת במדי ריאל מול ספורטינג ליסבון, עם בעיטה חופשית בדקה ה-90 (השווה את התוצאה בדרך לניצחון דרמטי).
מאז נדמה שהתופעה התרחבה, והגיעה כמובן גם לישראל. במקרים רבים אפשר להבין שחקן שלא חוגג כיבוש שער, בטח כאשר הבקיע נגד קבוצת נעוריו, קבוצה בה שיחק תקופה ארוכה, או לחלופין מקום בו יצר חיבור כלשהו עם האוהדים (לדוגמה, ברק יצחקי שנמנע מלחגוג שער שכבש באצטדיון טדי נגד בית"ר). לפעמים זה נראה די מוזר. אפשר להזכיר את גיא מלמד, חלוצה של מכבי נתניה שלא חגג שער שכבש נגד הפועל באר שבע, הקבוצה שוויתרה על שירותיו לאחר שנה ושבועיים. ויש שיגידו אופיר קריאף, שנמנע מלחגוג שער שכבש לפני כשנתיים במדי קריית שמונה מול האקסית הממש לא מיתולוגית שלו – מכבי חיפה. בד בבד, כאשר מדברים על הנושא תמיד אפשר להזכיר את ערן זהבי, שרבים יגידו שהגזים עם חגיגות הכיבושים שלו נגד הפועל תל אביב.
מה חושבים על כך ביציעים? סביר להניח שאוהדים מכבדים את העובדה ששחקן שלהם לשעבר נמנע מלחגוג מולם, אך לא מופרך להניח שאוהדי קבוצתו הנוכחית היו רוצים שיחגוג ביחד איתם, ואפילו מתרגזים על כך שהוא לא.
בניגוד לכדורגל, בעולם הכדורסל נראה שלא מדובר בדילמה רצינית. מכיוון שבעייתי להשוות בין חגיגות של הבקעת שער לקליעת סל בודד או 20 נקודות, נדמה שהדבר הכי קרוב הוא כנראה סל ניצחון. ההבדל המשמעותי הוא שמבחינת הסתברות, הסיכוי להבקיע שער מאשר לקלוע סל ניצחון בשניות הסיום גבוה בהרבה, ובכלל, קשה לי להיזכר כרגע בשחקן שקלע סל ניצחון מול קבוצתו לשעבר ונמנע מלחגוג.
כך, לדוגמה, כאשר וינס קארטר הגיע בשנת 2006 עם קבוצתו ניו ג'רזי נטס למגרש של האקסית טורונטו ראפטורס, אותה עזב בטונים צורמים, המארחת הייתה בדרכה לניצחון למרות 39 נקודות של האקס. שבע שניות לסיום טורונטו הובילה בשתי נקודות עם הזדמנות לעלות ליתרון של 3, אך חוסה קלדרון, שלימים ייכנס לספרי ההיסטוריה של הליגה עם עונה של 98.1% מהקו, לא עמד בלחץ והחטיא. הנטס אמרו תודה רבה ומצאו את קארטר, שקלע שלשת ניצחון מדהימה בדרך ל-42 נקודות אישיות וחגיגות מול הקהל הביתי לשעבר. כעבור שנתיים קארטר חזר לאותו המקום, וכפה הארכה עם שלשה גדולה מול ידיו המושטות של אנתוני פארקר. בהארכה הוא כבר קינח עם דאנק ניצחון אחורי ממסירת אלי-הופ, וגם הפעם לא הסתיר את שמחתו.
אי אפשר לדבר באמת על אקסים וסלי ניצחון מבלי לציין את ואסיליס ספאנוליס, אשר בשנת 2010 חצה את הקווים מפנאתינייקוס לאולימפיאקוס, והספיק לחגוג כבר שני סלי ניצחון על האקסית, כולל סל האליפות ב-2016 במגרש של פנא שבטח סידר שעות נוספות לשוטרי תחנת אתונה. קשה לי כרגע לחשוב על דוגמאות אחרות, אבל אני מרשה לעצמי לנחש שקווין דוראנט לא יהסס לחגוג סל ניצחון מול אוקלהומה סיטי , בעוד לא ברור כיצד יגיב לתרחיש דומה לברון ג'יימס מול קליבלנד (בטח יכעס על כך שנגרר למשחק צמוד נגדה), או קוואי לנארד מול סן אנטוניו (למרות שבמקרה שלו לא ברור אם הוא מסוגל "לחגוג").
אז אם מגיעים לשאלה של לחגוג או לא מול האקסית, אני חייב לבחור בתשובה: "תלוי". לדעתי זה תלוי באופי של השחקן, הרקע לעזיבתו, הזמן שחלף, וגם בסיטואציה (מגרש חוץ/בית) ובמעמד. לדוגמה, בשנת 2000, לאחר שהוביל את פנאתינייקוס לזכייה באליפות אירופהעל חשבון האקסית מכבי ת"א, עודד קטש אמר: "זה היום הכי שמח והכי עצוב בקריירה שלי". אין ספק שאוהדי מכבי ת"א היו מאוכזבים מההפסד הכואב, אבל ייתכן מאוד שהתגובה היפה והכנה של קטש ניחמה אותם מעט.
ובחזרה לכדורגל: החגיגה של רונאלדו לאחר שערו האחרון מול יונייטד התקבלה באופן טבעי, שכן בכל זאת עברו תשע שנים מאז ששיחק שם, אין בקבוצה שחקנים עמם שיתף פעולה, והוא הבקיע לעיני הקהל הביתי שלו באיטליה. טבעי שישמח, טבעי שיחגוג. אם הוא היה מבקיע באולד טראפורד, אני מניח שהוא היה שומר על איפוק במה שהיה נחשב מבחינתו כאקט של כבוד כלפי הקהל הביתי שלו לשעבר, באופן דומה לזה שפול פוגבה לא השתולל אמש מול אוהדיו לשעבר מיובנטוס. מה אתם חושבים?
לפנייה לכתב/ת 
