ומה עם הנוער בדרום? נמאס להם

השבוע נפל דבר בישראל. עשרות תלמידי כיתות י'-י"ב מעוטף עזה, יצאו למסע רגלי של 90 ק"מ לכיוון ירושלים במחאה על מה שנתפס על ידם כאוזלת יד של המנהיגים, הן ברמה הארצית והן ברמה המקומית, שאינם מצליחים לייצר מענים ראויים לבעיות המורכבות באזור הדרום. אליהם הצטרפו עשרות אלפי בני נוער ברחבי המדינה, שהגיעו לבתי הספר התיכונים לבושים בשחור, הצטלמו, והעלו את תמונותיהם לרשתות החברתיות, כחמאת הזדהות עם סבלם של תושבי עוטף עזה.

אלו הם אותם בני נוער שאנו, המבוגרים, נוהגים לכנות "דור המסכים" ונוטים להאשימם בריקנות, שטחיות, ובכך שכל מה שמעניין אותם זה הם עצמם ותו לא. "הנוער של היום זה ממש לא הנוער של פעם" אנו נוהגים להפטיר לא פעם בהתנשאות, אבל איכשהו, אנו נוטים לשכוח שיש חלק נוסף במשוואה הזו כי גם המבוגרים של היום, או ליתר דיוק, המנהיגים של היום, הם ממש לא הדוגמא והמופת להם אנו משוועים.

משחר ההיסטוריה אופיו של הדור הצעיר הושפע במידה רבה מן המודל שהציבו בפניו בני הדור הבוגר. אם בעבר יכולנו כמעט כולנו למצוא בסביבתנו הקרובה והרחוקה שפע של מודלים חיוביים למנהיגות ראויה – מודלים שאופיינו בצניעות, אחריות, יושרה, העדפת האינטרס הכללי על האישי ועוד, הרי שכיום המצב שונה לחלוטין.

כשבני הנוער שלנו מתבוננים סביבם, הם מגלים בעיקר מודלים שליליים שרוקנו מתוכן את כל מה שהמושג "מנהיגות" טומן בחובו. הם מביטים על דמויות המפתח שמובילות את המדינה ומגלים פוליטיקאים ששמים בראש מענייניהם ענייני "כבוד" הבאים לידי ביטוי במאבקי אגו, בהיעלבויות, בכוחנות. הם מביטים עלינו, על הוריהם, ורואים כיצד מרביתנו בוחרים לשעבד את עצמנו מרצון לעבודת האלילים החדשה הסוגדת לכסף, לקריירה, לכוח ולנהנתנות. הם מביטים אל הדמויות החינוכיות שאמורות להוביל אותם וגם שם הם לא תמיד מוצאים מענה ראוי.

נערים מעוטף עזה מבית ספר איזורי שער הנגב מתכננים מסע מחאה לירושלים

דווקא משום כל אלה, המהלך של בני הנוער מעוטף עזה כה ראוי להערכה. למרות מיעוט מודלים חיוביים, בני הנוער הללו מסרבים לקבל את המציאות העגומה שיצרו עבורם המבוגרים כגזירת גורל. הם, בשונה ממרבית המבוגרים, מתחילים להתפכח מאשליית המנהיגות החזקה שתוציא אותנו מכל צרה. ההתפכחותות הזו הולכת ומתעצמת כאשר פעם אחר פעם הם חוזים במנהיגים שאינם מצליחים עוד "לספק את הסחורה", למלא את הבטחותיהם ולעמוד בציפיות האזרחים שבחרו בהם.

עיקרון השיתוף

כעת, אותם צעירים איכותיים, ערכיים (כן, כן, זו לא טעות!), מלאי אמביציה, תבונה ורצון לשנות, לתועלתם האישית אבל גם לתועלת החברה שבה הם חיים, לוקחים אחריות, ומנסים לייצר משהו חדש. משהו שמבטא את אחד מעקרונות המפתח בעולם הגלובלי שלתוכו הם צמחו - עיקרון השיתוף: שיתוף בידע, שיתוף בחוויות, ברעיונות וביכולות. לתפיסתם, השיתוף הוא כוח מניע שבו האחד מזין את השני ויחד כולם יוצרים רשת עוצמתית, פעילה, חיה ובועטת.

על בסיס עקרון זה, צריך להיבנות ארגז הכלים של דור המנהיגים הבא, כי בעולם גלובלי המנהיג הוא לא רק לעצמו ובזכות עצמו. לכן, מוטב שניפרד כולנו בהקדם מן הפנטזיה של המנהיג "האחד", הראוי, זה שיצליח בכוחות עצמו לחלץ את כולנו ממצבנו העגום. תחת זאת, עדיף שניתן לצעירים האלה את הבמה, נספק להם מודל מוסרי ראוי כדי שהם יוכלו לגבש לעצמם את הזהות האישית שלהם בתקווה שיבחרו לנתב אותה למקומות הנכונים ונתרכז בהצמחת רשתות של מנהיגים איכותיים וערכיים  שישכילו להניח את האגו האישי שלהם בצד ויתגייסו למאמץ קולקטיבי של התמודדות עם האתגרים העצומים שמציבה בפנינו המציאות הישראלית.

כשעמי איילון נשאל פעם מה היה הרגע המכונן שגרם לו להבין כנער צעיר שאין לו ברירה אלא לקחת אחריות ולהוביל. לדבריו, עבורו ועבור בני דורו, נקודת הציון הזו התרחשה לאחר מלחמת יום הכיפורים. "עד למלחמה" אמר האלוף איילון, "האמנו כולנו כי יש בירושלים בנין ובבנין יש מסדרון ובקצה המסדרון קומה יש דלת ומאחורי הדלת יושב האדם שיודע מה נכון. אבל בעקבות המלחמה הבנו שאולי יש בנין ויש מסדרון ויש דלת אבל מאחוריה לא יושב איש."

נראה שההבנה הזו מתחילה לחלחל גם בקרב אותם בני נוער שצועדים לירושלים ובקרב עשרות אלפי בני הנוער שבחרו להביע בהם תמיכה וגורמת להם להתפכח ולקחת אחריות. אז בואו נפסיק לצקצק בלשון ופשוט נמחא להם כפיים כי מגיע להם!