"כילד מגמגם, בנות היו גורם עוין ומרתיע"
גם אם הייתה מישהי שבסתר ליבי ממש רציתי להחזיק לה את היד, לא הייתי מעז לעשות שום דבר בקשר לזה. הרי בראש שלי מראש לא היה לי סיכוי. הרי הייתי "המגמגם", והסתובבתי עם "מגמגם קטן" שמדי פעם התעורר ולחש שאין לי סיכוי, שאני לא "גבר-גבר" ושיצחקו עליי
פסטיבל בדרום הארץ, כמה עשרות אנשים באוהל גדול. אני נעמד מול האישה הכי יפה שראיתי בחיי, ובלי לחשוב זה נפלט לי. "את ממש יפה!", אני אומר לה. היא מביטה בי ומחייכת. כך התחילה השיחה הראשונה שלי עם ענבל. מרגע שהידיים שלנו נגעו, כבר לא היה מקום לספק. אחרי עשר שנים של דייטים, קשרים והכרויות הזויות בברים חשוכים, הרגשתי שהגעתי הביתה.
נעים מאוד, שמי עידו ופעם הייתי "מגמגם". היום אני מדבר בכיף - מול קהל, בראיונות עבודה וגם מול בנות המין היפה, ואומר "יש לי גמגום". זה לא השתנה ביום. לגדול בתור ילד עם גמגום השאיר בי חותם עמוק. בכל הזמנים החשובים בילדות בהם מתעצבות התפיסות שלנו לגבי עצמינו מול הסביבה, גדלתי עם מחסום כבד על השער השולט ביכולת הביטוי העצמי - הפה שלי. לא מפתיע, אם כן, שהייתי ילד ביישן ופסיבי, במיוחד עם בנות. גם כשהיו כאלה שחיפשו להתקרב אליי, הבנתי את זה רק הרבה זמן בדיעבד, שכן האפשרות הזאת בכלל לא עברה לי בראש. כדי להמחיש, בפעם הראשונה שמישהי אמרה לי שהיא רוצה להיות חברה שלי במשחק אמת או חובה, לקח לי שלוש שעות רק לעכל מה קרה. מבחוץ, הפנים שלי נראו כאילו אמרו לי שהחתול שלי מת. עד כדי כך. הייתי אז בן 14.
התפתחתי מבחינה זוגית די מאוחר. כשמסביבי היו ילדים שמדברים על ענייני "מי היה עם מי ולמה הם נפרדו", אני בכלל לא הבנתי על מה כל המהומה. בנות היו בשבילי בחלקן ידידות טובות, והשאר היו גורם עוין ומרתיע, שבעיקר גרם לי לפחד לפתוח את הפה. שום דבר באמצע. גם אם הייתה מישהי שבסתר ליבי ממש רציתי להחזיק לה את היד, לא הייתי מעז לעשות שום דבר בקשר לזה. הרי בראש שלי מראש לא היה לי סיכוי. הרי הייתי "המגמגם".
המגמגם הקטן שמתעורר
לרוב האנשים המתמודדים עם גמגום יש את 'המגמגם הקטן' שמתעורר מדי פעם ולוחש, "אין לך סיכוי; יצחקו עליך; אתה לא 'גבר-גבר', אתה מגמגם!". שלל הפנינים הוא אינסופי וסובייקטיבי כמובן מאדם לאדם. וכש'המגמגם הקטן' מתעורר, ברגע אחד כל הפחדים שלי בתור ילד העומד מול כיתה דוממת ולא מצליח להוציא הגה, חוזרים כמו חזיון פוסט-טראומתי. כל הפעמים האלו שבנות (ובנים) בכיתה אמרו לי "תגיד 'שלום" כדי לראות אותי נאבק עם עצמי, מציפים לי את תת-המודע ומשתקים לי את מערכת הדיבור והנשימה. במשך שנים רבות הקול הזה היה הקול היחיד שהכרתי בתוכי, והאמנתי לו. הייתי "המגמגם", עם כל אחד ובכל מקום.
הקשר הרומנטי הבוגר הראשון שלי היה בגיל 19. כמו שאמרתי – מאוחר. היא הייתה ידידה קרובה, עד שלפתע (כלומר בשבילי זה היה "לפתע", לחברים שלנו כבר נמאס לחכות למובן מאליו) נסחפנו בסערה לתוך זוגיות אינטימית ועמוקה. הזוגיות הזאת, על אף שהייתה בוסרית ונקטעה בכאב לב גדול, הותירה בי טעם מתוק של אהבה אמיתית, והכניסה אותי לעולם הזוגיות ממקום טהור ואמיתי, ואני מוקיר עליה תודה (ד"ש חמה לך, מ').
במשך השנים התחלתי להשיל את קליפת "המגמגם" מעליי. מהילד המופנם שבקושי מדבר התחלתי לאתגר את עצמי ליזום שיחות עם אנשים, לדבר מול קהל, וגם לצאת לדייטים. אחת החוויות הכי משמעותיות שהיו לי בהקשר הזה, עוד לפני סדנאות ההתפתחות, הטיול לבד בחו"ל והחקירה העצמית האינסופית שבאה אחר כך, היתה 'טבילת האש' הנוראית במיונים לקצונה. זה היה המבחן הכי נורא שאפשר לעשות למגמגם - משחק תפקידים מול כל הכיתה ופאנל פסיכולוגים ששופטים וחוקרים כל טיפת זיעה שנוצרת לך על המצח.
אחרי דיאלוג מאולץ ביותר, שהצלחתי להוציא בו בערך שלוש מילים בדקה (במשך מה שהיה נראה כמו נצח של רגעים שבהם כל מה שרציתי היה שהאדמה תפתח ותבלע אותי), יצאתי החוצה, ואז זה קרה - הסתנוורתי קצת מהשמש בהתחלה, משב רוח קל נשב לי על הפנים, שמעתי כמה ציפורים ברקע, והבנתי שכלום. הכול אותו דבר. הקטסטרופה שעברה עליי בפנים לא השפיעה ולו בקצת על היום היפה שהיה בחוץ, על השמש שעדיין האירה, או על העצים שבחוצפתם נותרו עומדים; העולם לא נפגע מאסטרואיד הגמגום שלי. הרגשתי את עצמי נושם והבנתי שהכול בסדר.
מאותו היום הייתי פחות ופחות "המגמגם" ויותר "עידו, שיש לו גמגום". ולמרות שאת המיונים לקצונה כמובן שלא עברתי, התובנה שהם השאירו בי פתחה תהליך של שחרור מהפחד לדבר. התחלתי להעביר את עצמי עוד ועוד 'טבילות אש' כדי להתחשל מהפחד לגמגם. בין השאר, התחלתי גם לצאת יותר עם בחורות. בפעמים שישבתי בבר מול 'זאת עם העיניים היפות', בראש שלי כבר היו מוקרנות כל חוויות התסכול והבושה האחרונות בהן "נשרפתי". אבל דווקא ברגעים הלא קלים הללו הזכרתי לעצמי שאני עדיין כאן ושהכול בסדר. אם 'המגמגם הקטן' ישתלט עליי ואתרסק על הפנים, אני כבר אדע להתמודד עם הרגשות המוכרים של התסכול והבושה.
אני מאמין שאנשים עם גמגום הם רגישים יותר מטבעם, ושהם מפתחים מנגנוני סינון אנשים משוכללים, המכוונים אותם להתחבר מראש עם אנשים רגישים כמוהם, איתם יהיה להם חיבור טוב יותר, ורמת שטף הדיבור איתם תהווה פחות מכשול. כמובן שגם המקרים ההפוכים לגיטימיים; בדיוק כמו שתכונות כמו צבע עור, שיער, גובה וריח משפיעות על מתג המשיכה שלנו, כך גם חיתוך וטון הדיבור יכולים להשפיע על אנשים מסוימים, וכן, גם גמגום. זה טבעי, זה בסדר גמור וזה מחוץ לשליטתנו. חשוב לזכור את זה.
להקרין ביטחון גם עם גמגום
גמגום הוא תופעה לא מוכרת לרוב האנשים. כלומר, אנשים לא מבינים מה הם רואים כשהם נתקלים בגמגום (אם כי זה מתחיל להשתנות). זה דומה למצב שבו תדבר עם מישהו ופתאום משום מקום הוא יתחיל להוציא כדורי פינג-פונג מהפה. הערת אגב קטנה יכולה לעשות הבדל גדול באיכות השיחה ובהעלמת 'הפיל הורוד בחדר'. אבל העצה הכי מועילה שאני יכול לתת זה לשים את עצמך במקום שנוח וטבעי לך בו. פסטיבלים בטבע הם אזור הנוחות שלי. במידה שקשה לך לחשוב על מקום שנוח לך בו, אולי זה סימן להגדיל את אזור הנוחות שלך.
ידוע שלשפת הגוף יש יותר מ-70% השפעה על התקשורת שלנו. אפשר (וצריך!) להקרין ביטחון וכריזמה גם עם גמגום. כן, זה דורש עבודה, אבל זה שווה את זה ולא רק למציאת זוגיות. שם המשחק הוא להשתמש בקלפים החזקים שלך ולעשות כל מה שיגרום לך להרגיש יותר נינוח ובטוח בעצמך. היו פעמים בהם יצרתי את המגע הראשון בפנטומימה, שהייתה אגב דרך מוצלחת ביותר לשבור את הקרח. תקופת הדייטינג יכולה להיות נהדרת, גם למישהו עם גמגום. ובשלב שבא אחריה, הגמגום כבר בכלל לא רלוונטי.
עידו רן הוא מוסיקאי ואיש הייטק, הכותב על גמגום וביטוי עצמי בבלוג שלו StutterOff.com
אמב"י – ארגון המגמגמים בישראל יקיים את שבוע המודעות לגמגום בישראל במסגרתו יתקיימו אירועים ברמת-גן (12.11), חיפה (11.11), ירושלים (13.11) וב"ש (14.11).במסגרת האירועים יוקרן הסרט "כשאני מגמגם".
לפנייה לכתב/ת 
