געגועים לביטלס: "האלבום הלבן" חוגג 50
בפברואר 1968 הביטלס נסעו להודו וחזרו משם היישר לאולפני אבי רוד. אחרי מרתון הקלטות קדחתני הם יצאו עם אלבום כפול שחוגג החודש 50 במהדורה מיוחדת, שמוכיחה את מה שהיה ברור מזמן: זו הייתה התקופה הפורייה ביותר של הרביעיית המופלאה - ביחד ולחוד
כנער צעיר כבר הייתה לי תקליטייה מכובדת למדי. על מדף פורמייקה חום, בצמוד לפטיפון גרארד ישן, הצטופפו בגאון עשרות תקליטים דבוקים זה לזה. רק אחד נשען על הקיר, במרחק ניכר מחבריו - "האלבום הלבן" של הביטלס. זאת הייתה החלטה לא-מודעת, אבל משקפת, כי "האלבום הלבן" לא היה עוד תקליט. הוא נתפס אצלי כמשהו אחר, כמעט אקזוטי. קודם כל, הוא היה כפול - עניין יוצא דופן כשלעצמו. הוא גם היה לבן, לגמרי, מה שרק העצים את המסתורין. העטיפה לא העניקה שום רמז בדבר התוכן המוזיקלי. וכשהנחת את המחט על התקליט, המסתורין רק התעצם.
האקלקטיות המוזיקלית של האלבום הזה הייתה מסחררת, בטח עבור ילד בן 12. רוק, בלוז, פופ, רוקבילי, פולק, סווינג, פסיכדליה. נדמה שלא היה ז'אנר מוזיקלי שהביטלס לא השתעשעו בו באלבום הזה. ועוד הוסיפו שירים קטנטנים - ספק כבדיחה, ספק מהפכנות. הצרחות של Honey Pie היו מבחינתי האוונגרד בהתגלמותו. ולקינוח הדבש, האלבום הכפול הזה הכיל גם כמה רגעים שהפחידו אותי עד אימה. כלי המיתר בסיום Glass Onion, היו מחווה לסרטי מתח בריטיים של התקופה, ונשמעו כמו פסקול לרוח רפאים שתפרוץ בכל רגע לחדרי. שלא לדבר על Revolution No.9, שאם להיות כנים – עד היום קשה לי להתמודד איתו ברגעים מסוימים. הפחד היה כל כך מוחשי, עד שאם האזנתי לאלבום בלילה נמנעתי מלנגן את הצדדים שכללו את הרצועות האלה. מהסיבות הללו הפך האלבום הלבן לאלבום המיוחד ביותר של הביטלס מבחינתי. בשבוע הבא (22 בנובמבר) העולם יציין 50 שנה ליציאתו, ואני מתרגש מהמאורע באופן אישי.
ראשיתו של "האלבום הלבן" (שנשא את שם הלהקה בלבד אך הפך במהרה ל"אלבום הלבן" בזכות עטיפתו) במסעם של חברי הביטלס להודו. בין פברואר לאפריל 1968 הרביעייה שהתה בסדנת מדיטציה טרנסצנדנטלית בחצרו של המהרישי מהש יוגי ברישיקש. בפרק הזמן הזה, הם יצרו את מרבית שירי האלבום. בגלויה ששלח ג'ון לנון לרינגו סטאר, שחתך חזרה לאנגליה לפני כולם, הוא כתב: "יש לנו כבר חומרים לשני אלבומים לפחות, אז תכין את התופים שלך".
עוד בערוץ המוזיקה:
ההרכב הכי מעניין בארץ הופיע בפסטיבל הפסנתר
החדש של פול מקרטני: ההאזנה הכי נכונה לשנה החדשה
בין קונצרט לסיבוב במוזיאון: חובבי האמנות יעופו על המופע הזה
במהלך השבוע האחרון של מאי אותה שנה, ארבעת המופלאים הסתגרו בביתו של ג'ורג' האריסון באשר שבאנגליה, והקליטו על טייפ ארבעה ערוצים גרסאות דמו אקוסטיות של 27 שירים, הידועים היום בשם The Esher Demos. מתוכם, 21 הוקלטו באולפני אבי רוד, ו-19 עשו את דרכם ל"אלבום הלבן". כבר ב-30 במאי החלה העבודה על האלבום והיא נמשכה כ-20 שבועות ארוכים. כדי לעמוד בדדליין, הסשן האחרון ב-16 באוקטובר הפך למרתון קדחתני של 24 שעות רצופות בניצוחו של ג'ורג' מרטין.
על פי המיתולוגיה הביטלסית, "האלבום הלבן" סימן את תחילת סופה של הלהקה. הטענה המקובלת היא שחלק ניכר מהשירים נוצרו בנפרד. ההחלטה איזה שירים לכלול באלבום לא נעשתה תמיד על דעת כולם וג'ורג' מרטין נדחק ממעמדו כמחליט העליון - בעיקר כי התעקש לייצר רק אלבום אחד שיכלול את השירים הטובים ביותר, בניגוד לדעת חברי ההרכב. אפילו טכנאי ההקלטות המיתולוגי של הביטלס, ג'ף אמריק, שנפטר לאחרונה, פרש במהלך ההקלטות. שלא לדבר על נוכחותה החדשה והלא תמיד רצויה של יוקו אונו באולפן ההקלטות.
בהודעה הרשמית לעיתונות, המקדמת את המארז החדש של "האלבום הלבן" שיצא השבוע, יש ניסיון ברור לתקן את המיתולוגיה ולהציג אותו כיצירה משותפת שדווקא העידה על הרמוניה בין חברי הביטלס. נטען שם כי חלק ניכר מהקלטות האלבום היו סשנים של כל הלהקה יחד, עם שירה חיה (בניגוד לאלבום הקודם, סרג'נט פפר, שכלל הרבה טריקים הפקתיים והקלטות נפרדות שאוחדו בחדר העריכה). חלק מהשירים בעבודה על "האלבום הלבן" הוקלטו שוב ושוב, טייק אחרי טייק, (Not Guilty למשל, לא נכנס בסוף לאלבום אבל הגיע לטייק 102, וכלול במארז החדש). הקומוניקט החדש מגדיל לעשות בניסיונו לשכתב את ההיסטוריה, ומספר שכשרינגו חזר להקלטות, אחרי שלקח מהן הפסקה ארוכה, חיכו לו על סט התופים פרחים שהניחו יתר חברי הלהקה.
הוויכוח ההיסטורי יימשך כנראה לנצח, אבל כשמאזינים לאלבום ובייחוד לגרסאות הדמו, דבר אחד ברור - באמצע 1968 הביטלס היו בשיא כוחם היצירתי, ונדמה שהם היו יכולים להוציא עוד ועוד אלבומים משותפים. הדמואים נשמעים מלאי חיוניות והווי משותף, ועבור מי שמכיר היטב את שירי האלבום הלבן הם מזמנים הפתעות מענגות, כמו לנון ששר ב-Happiness Is A Warm Gun את השורה "Yoko Ono no Yoko Ono yes".
מצד שני, חבויים בדמואים האלה כמה שירים שהפכו בהמשך ללהיטי ענק בקריירת הסולו של חברי הלהקה. אם זה Junk, שיצא באלבום הסולו הראשון של מקרטני; או Child Of Nature, שלנון כתב בהשראת דרשה של המהרישי, ובסופו של דבר השאיר את הלחן, שינה לגמרי את המילים וכך נולד להיט הענק Jealous Guy, מאלבומו Imagine. ההצלחה המאוחרת של השירים האלה במתכונת הסולו, מעוררת את השאלה – עד כמה חברי הביטלס, בשלב הזה, עוד הפרו אחד את השני ויצרו מוזיקה שהייתה סינתזה של ארבעתם. מצד שלישי, אולי הבחירה לא להכניס את השירים הללו ב"אלבום הלבן" אינה מקרית, משום שהם התאימו יותר לקריירות האישיות של חברי הלהקה.
בכל מקרה, גם אם הביטלס אכן היו נתונים במשבר עמוק במהלך ההקלטות, נדמה שזה היה אחד המשברים היפים ביותר בתולדות המוזיקה. שהניב פרץ של שירים בלתי נשכחים, כמו Dear Prudence (ג'ון), Blackbird (פול) ו-While My Guitar Gently Weeps (ג'ורג'). והם נשמעים אפילו טוב יותר במהדורה החדשה, שכוללת מיקסים מחודשים שערך ג'יילס מרטין, כן, הבן של.
אם להודות על האמת, אפשר להבין את ההתעקשות של ג'ורג' מרטין על אלבום אחד, במקום כפול. לא כל שירי "האלבום הלבן" שווים ברמתם, וחלקם מרגישים כמו תרגיל סגנוני או הלצה שלא תמיד עלתה יפה. אבל למזלנו, עמדתו לא התקבלה, כי זהו סוד הקסם של האלבום: החופש האמנותי, הבדיחות הקטנות וחוסר האחידות שלו. ולכן ההאזנה לו, גם היום, מרגישה כמו כניסה כמעט אינטימית לקרביים של הלהקה הכי גדולה בעולם. ולא רק מפגש עם הצדדים המלוטשים והזוהרים שלה.
