"אגם הברבורים": הפרימה בלרינה מצילה את הלהקה
עם רקדנים מנומנמים, אי דיוקים טכניים וחוסר בשמחת חיים, ההפקה של בלט סנט פטרסבורג לא מצליחה לעמוד בציפיות מהקאלסיקה "אגם הברבורים". אך מעל כל זאת מרחפת הפרימה בלרינה אירינה קולסניקובה, עם אצילות ודיוק מופלא - והופכת את הלהקה לרקע חיוור לדמותה הזוהרת
אינספור גרסאות ל"אגם הברבורים" עלו מאז הציגו ב-1895 פטיפה ואיבנוב בתיאטרון מרינסקי את ההפקה ל"אגם הברבורים" שעשתה הדים בעולם המחול - והרבה מים עברו באגם. ההפקה של בלט סנט פטרסבורג נשארה נאמנה לכוריאוגרפיה של פטיפה ואיבנוב - ומה לעשות, אנחנו לא סתם אוהבים לחזור לאוכל של אימא. יש משהו מנחם ושובה לב בקלאסיקה, גם אם הוא נעדר אתגר או חתרנות שיכול היה בלט במאה ה-21 להציע ליצירה מהמאה ה-19. אבל כשאתה חוזר לקלאסיקה שכבר הוצגה אלפי פעמים, אתה מצפה שהיא תהיה לא פחות ממצוינת – וכאן זה לא קרה.
ב"אגם הברבורים", המכשף פון רוטברט מטיל כישוף על הנסיכה אודט והופך אותה לברבור. הנסיך זיגפריד מתאהב בה, מה שיכול להסיר את הכישוף. אך רוטברט "עובד" על הנסיך ומביא את בתו אודיל לבושה שחור לנשף בארמון. זיגפריד חושב בטעות שזו אודט ומודיע על כוונתו לשאתה לאישה. אבל אז הוא רואה חיזיון של אודט בלבן ומבין שטעה. בגרסה האופטימית לסיפור, הנסיך חוזר לאגם נאבק במכשף, מסיר את הכישוף באהבתו ובסוף נושא את אודט לאישה.
בהפקה של בלט סנט פטרבורג, התמונה הראשונה של מסיבת יום הולדתו של זיגפריד נעדרת את החדווה, שמחת החיים והצבעוניות המצופה מסצנה של נשף. במקום זאת אנחנו מקבלים רקדנים מנומנמים, שקפיצותיהם לא מגביהות עוף, רצופים באי-דיוקים טכניים החל מטרן אאוט חסר (turn out, סיבוב החוצה של הרגליים בבלט); רקדנים, הגברים בעיקרם, שלא תמיד מותחים את כפות רגליהם עד לקצה הפוינט, חוסר באקסטנשנס (extensions) ותנועתיות מצומצמת. היחידי שמצליח למשוך את הסצנה אל על בקפיצותיו הוא סרגיי פדורקוב בתפקיד הליצן, שרושם הופעה וירטואוזית ומדגיש עוד יותר את הפער שבין הסולנים לקורוס.
התמונות הבאות מביאות איתן שיפור ניכר. הטכניקה מתרוממת, הלהקה נעה באחידות, התנועות מוארכות יותר והדיוק המקצועי שב לרוב אל הבמה, כשיש הבדל בולט בין יכולות הרקדניות - הגבוהות מאלו של הרקדנים. אבל עדיין חסר משהו. מול התמונה המלוטשת, נעדרות האנרגיות המשתנות והרגשות העוצמתיים הנמזגים לתוכן. המוזיקה הנפלאה של צ'ייקובסקי מאפילה לרוב בכוחה על השפה התנועתית והמבע התאטרלי, שכמו לא מצליחים להביא את עוצמותיו של הבלט הנרטיבי, עמוס התשוקה והטראגיות, והצופה נשאר שווה נפש. מביט אל אגם ברבורים יפה, אך לא מוסר את נפשו אל הווייתם.
לא מדונה-זונה
ומעל כל זה מרחפת אירינה קולסניקובה. בהילה של כוכבת, אצילות, תנועות מאורכות, גמישות ודיוק טכני מופלא - קולסניקובה הופכת את הלהקה ואת הפרטנר שלצידה לרקע חיוור לדמות זוהרת. הפרימה בלרינה מצילה את הלהקה.
בלט "אגם הברבורים" אוצר בתוכו הן בסיפור והן בשפה יסודות שוביניסטיים – תלות של אישה באהבתו של גבר לשם גאולה, גבר שקובע את מראיך ואורחותייך, הפיצול בין אודט לאודיל, מדונה לזונה - כשהאישה מצטיירת או כפתיינית ושתלטנית או כנאמנה, חסרת אונים, תלויה בגבר מושיע. גם רקדנית הבלט הקלאסי, במיוחד בכוריאוגרפיה של "אגם הברבורים", כלואה בסד דרישות אימתני של דיוק ויכולות פיזיות פנומנליות, שהידועה שבהן היא אתגר 32 הפירואט פואטה המפורסם של אודיל. בתוך כל אלו עליה להסתיר את הסבל ולשוות לו יופי וחן קליל, בבחינת "היי יפה ותרקדי".
במובן מסויים קולסניקובה מצייתת היטב לציפייה הזו כשהיא הופכת את הקושי הפיזי למחזה של טיול חינני בפארק. זרעים של מרדנות מצאתי דווקא ביכולת שלה לטשטש מעט את דיכוטומיית המדונה-זונה, כשהיא מביאה איכויות תנועתיות מאודט אל אודיל ולהיפך, ועדיין מצליחה לייצר מובחנות תנועתית בין הדמויות. אצלה אודיל מלאת שובבות, חן וקסם, ורחוקה מתמצית זרע הרוע הפתייני המיוחס לה בקלאסיקה.
במערכה האחרונה הכישוף מוסר, ונדמה שהקסם של קולסניקובה מצליח לדבוק גם בלהקה. הרבה מהבעיות שהיו על הבמה מתנקות, ובמקום דמות ורקע הופכים הסולנים והלהקה ליחידה הרמונית הפועלת בצורה אסתטית וחפה מפערים. האם כמכלול המופע הצליח ליצור אהבת נצח עם הצופים? אולי סטוץ.
