"סליחה על השאלה": איפה היית עד עכשיו?
לכאורה מדובר בפורמט ישן ופשוט: אנשים יושבים מול מצלמה ועונים על שאלות אישיות, חטטניות ואפילו מעליבות. אבל "סליחה על השאלה" פיצחה את השיטה והוכיחה שסקרנות אמיתית שווה יותר מכל פוליטיקלי קורקט. סמדר שילוני מסכמת עונה של התוכנית הכי טובה שלא ראיתם בטלוויזיה
אחת לכמה זמן עולה תוכנית כזאת, שזוכה בכל הקופה. "סליחה על השאלה", שהפרק האחרון בעונה הראשונה שלה שודר אמש (ג'), ב"כאן 11", בהחלט יכולה לסמן לעצמה "וי" על כל הקריטריונים, מה שמסביר את הכתרתה ל"תוכנית הכי טובה שאתם לא רואים בטלוויזיה" (עם רייטינג ממוצע של 2.8 אחוז), או יותר מדויק "התוכנית הכי טובה שאתם כנראה רואים ביוטיוב".
עזבו את העובדה שמדובר בפורמט שמצליח בקלילות להנגיש נושאים "חשובים" וכבדי ראש כמו גזענות, אפליה, גילנות וכל מה שמחריג מהחברה שכבות אוכלוסיה שלמות, באמצעות הנשק הכי מתוחכם – היא מציבה בחזית פנים וקולות שהופכים את הכל לאישי.
לפני הכל, "סליחה על השאלה" משגרת סנוקרת הגונה לאחת ממחלות החברה הקשות, הפוליטיקלי קורקט. חשיפה היא עניין מקרב, כשאתה מקשיב לאדם אתה גם מאשש את הקיום שלו. הוא מרגיש נראה. כשאתה נזהר, מתעלם, מעדיף שלא לדעת, אתה לאט לאט גורע את קיומו. כל כך הרבה אנשים הופכים בלתי נראים בגלל הפוליטיקלי קורקט. כי אנחנו לא קוראים לדברים בשמם. כי אנחנו לא מעזים לדבר עליהם.
כל כך פשוט וכל כך חכם – אנשים יושבים מול מצלמה באולפן ניטרלי, אפילו האנשים שהגו את השאלות אינם שם. הגשה רזה ולא תובענית, מקבלת ונותנת מקום, מאפשרת שיח חד צדדי, אם אפשר לקרוא לזה ככה, שבו המבוכה והבושה מונחות בצד כי שום דבר כבר לא מביך או מביש. הכל אנושי. רמת החשיפה והכנות שמרואיינים הגיעו אליה בתוכנית – החל מאסירים משוחררים, חולים במחלות סופניות, וכלה בנרקומנים לשעבר או ערבים – היתה מהממת.
בלי דרמטיות ועם לא מעט הומור, שהוא אחד המרכיבים החשובים במרקחת הזאת, "סליחה על השאלה" יצרה קשר בלתי אמצעי, פה ושם עם נגיעות אג'נדה, והביאה סיפורים מטלטלים אבל לא סחטניים מבחינה רגשית, קונטרה מרעננת למה שהתרגלנו לצרוך בסדרות אחרות.
הפורמט המקורי הוא אוסטרלי, "You Cant Ask That". הישראלים קצת יותר בוטים אז הם שואלים, אבל גם מבקשים סליחה. האנונימיות של השואלים אפשרה לנושאים הכי כנים לצוף, גם כשהם תהו איך עיוורים יודעים שהם סיימו לנגב בשירותים. על פניו היא נשמעת כמו שאלה טפשית אבל היא מייצגת משהו הרבה יותר משמעותי – עניין אמיתי בחיים היומיומיים של מישהו שונה מאיתנו. לא שאלה הרת גורל או פילוסופית אלא פשוט סקרנות שמקורה ברצון אמיתי לקרבה, ויש בזה משהו מעודד. אם משקללים פנימה גם את העובדה שמדובר בתוכנית זולה יחסית להפקה ובתוכן שכמו נוצר על פי נוסחת השידור הציבורי שהאל הטוב הכתיב לברואיו, אז כן, ככה נשמע פורמט שפיצח את השיטה.
