ההימור האסטרטגי והניסוי של נתניהו
ההסכמה הישראלית להפסיק את האש ברגע שחמאס החליט על כך, שוחקת את שארית ההרתעה ומזמינה סבבים קשים יותר בקרוב. הקיבעון המחשבתי, ואולי גם שיקולים אלקטורליים, עומדים מאחורי הניסוי. אם הוא לא יצליח, תושבי הדרום ישלמו את עיקר המחיר. פרשנות
הסכמת הקבינט המדיני-ביטחוני לקבל את ההצעה המצרית להפסיק את האש בהתניות מסוימות היא ניסוי. מוטב לומר - הימור אסטרטגי. מפני שהסכמה ישראלית להפסיק את האש ברגע שחמאס החליט על כך, שוחקת את שארית ההרתעה ומזמינה סבבי לחימה דומים ואף קשים יותר תוך זמן לא רב.
ייתכן מאוד שחמאס והג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני (גא"פ) יעשו עבורנו את העבודה, ויפרו את הפסקת האש, ואז גם ישראל לא תהייה מחויבת אליה ותוכל להמשיך ב"כתישת" הנכסים הצבאיים של חמאס עד שתשיג הישג ממש, כי מה שהושג עד עכשיו לא מספיק כדי להרתיע.
אבל אי אפשר לסמוך על הפלסטינים תמיד שיצילו אותנו מהשגיאות שלנו. ההסכמה להפסקת אש אחרי שחמאס שיגר טיל נ"ט לאוטובוס חיילים, ולאחר שארגוני הטרור העזתים שיגרו בהשתתפותו ובהוראתו יותר מ-400 רקטות ופצמ"רים לעבר יישובי הנגב - זו הייתה שגיאה להפסיק. מה גם, שהיוזמה להפסקת האש כמו היוזמה למתקפת הפתע שהונחתה עלינו שלשום, הייתה של חמאס. ישראל בקושי הגיבה והייתה פיון על לוח שחמט של ארגון שמנהל מלחמת התשה שיטתית נגד תושבי הנגב הישראלי.
אם ההימור או הניסוי של ראש הממשלה נתניהו והקבינט היום יצליח, יהיה שקט לפחות כמה חודשים בחזית הדרום ואפשר יהיה לעבור מרגיעה להסדרה, שממנה ייהנו בראש ובראשונה תושבי אשקלון, שדרות וזיקים. אבל אם הניסוי לא יצליח, תושבי מערב הנגב הם שישלמו את עיקר המחיר. צריך להיות סקפטי לגבי הסיכויים שהפסקת האש תביא לרגיעה ותחזיק מעמד.
לספקנות זו יש שתי סיבות: האחת היא ההיבריס (יוהרה) שמפגינים מנהיגי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שאומרים בכל הזדמנות ביממה האחרונה שהם "לימדו לקח" את מדינת ישראל. אם הפצצות חיל האוויר הכאיבו להם, הם יודעים להסביר את זה היטב וספק אם הם גם מאוד סובלים מהנזק לנדל"ן הצבאי שגרמנו להם.
הנזק הזה הוא מחיר סביר עבור מכה תודעתית שהם הנחיתו על ישראל. החל מהלילה שבו הסתבך הכוח במזרח חאן יונס ועד ליממה האחרונה שבה ספגנו מאות רקטות וטילים והגבנו תגובה מדודה וסטרילית להפליא.
הסיבה השנייה היא שחמאס לא ויתר עדיין על ההתכתשויות על הגדר, וכנראה שאלו יחזרו ביום שישי הקרוב. ההתכתשויות האלו הן גנרטור של התלקחויות מקומיות - כולל הרג מפגינים - שחמאס והג'יהאד האיסלאמי אינם יכולים להבליג עליהם. לכן, כנראה שנהיה עדים לסבבים נוספים.
למה בכל זאת הוסכם על הפסקת האש?
עד כמה שידוע לי, לא העלה ראש הממשלה נימוקים חדשים לשאיפתו להפגין איפוק. הוא דיבר על הצורך להתמודד עם האיום האיראני בצפון, על הצורך שלא להעליב את המתווך המצרי, שיש לנו עמו כעת שותפות אינטרסים הדוקה וכו'. לא היה שום נימוק חדש מלבד נימוקים אלה ומלבד דרישת מערכת הביטחון למנוע קטסטרופה הומניטארית ברצועת עזה.
לכן, נראה שהסיבה שבגללה נתניהו דחק בקבינט להסכים היא קיבעון מחשבתי. האיפוק היה כוח כל עוד חמאס לא חרג מפרופורציות בהתגרויות שלו במדינת ישראל, וכל עוד נשמרה, לפחות למראית עין, ההרתעה הישראלית מול ארגוני הטרור העזתיים.
האירועים ב-48 השעות האחרונות יצרו תפנית תודעתית אצל חמאס והארגונים האחרים, והם הרחיקו לכת. בישראל, הקברניטים לא הבחינו בתפנית האסטרטגית ועדיין שקועים כאמור בקיבעון מחשבתי ואולי גם שיקולים פוליטיים-אלקטורלים שאת מחירם ישלמו בראש ובראשונה תושבי עוטף עזה.
לפנייה לכתב/ת 
