תקועה כמו עצם בגרון: זוגיות בינונית
הכל כאילו בסדר. אבל שום דבר לא. הסקס האחרון שלכם היה לפני חודש. התשוקה ביניכם נעלמה מזמן. לא, אתם לא בוגדים. אפילו לא מפלרטטים. אתם לא כאלה. אתם מאד נאמנים. אתם לא חושבים שיש פה בעיה. יש תירוצים רבים להמשיך לסבול ומעט מאד הסברים כדי להתחיל לחיות. הבחירה היא בידיכם
את אוהבת אותו. הוא אוהב אותך. כבר הרבה שנים. כולם יודעים את זה. כולם רואים את זה. אתם מחזיקים ידיים. נשיקה חטופה בבוקר. נגיעה בגב בערב. הוא עוזר לך עם הקניות. את נותנת לו לצאת עם חברים. הזוגיות שלכם יציבה. אתם פרטנרים מושלמים. הורים טובים. משקיעים בילדים. יושבים על החשבונות. והולכים לישון ביחד.
הכל כאילו בסדר. אבל שום דבר לא. הסקס האחרון שלכם היה לפני חודש. התשוקה ביניכם נעלמה מזמן. לא, אתם לא בוגדים. אפילו לא מפלרטטים. אתם לא כאלה. אתם מאד נאמנים. אתם לא חושבים שיש פה בעיה. נראה לכם שזה בסך הכל הגיוני. שחיקה. עייפות החומר. נקפוץ לאיזה סופשבוע לרומא, או לואו קוסט לפראג, ואז נתאהב שוב. נעשה את זה במלון. וזה יסתדר. הכל יהיה בסדר. כמו תמיד.
כמה שאתם משקרים לעצמכם. כמה שאתם מאמינים לבלוף שאתם מוכרים זה לזו. רק ככה אתם מצליחים לתחזק את הזוגיות הבינונית שלכם. הזוגיות הסדוקה, השחוקה, המתפוררת, הנרקבת. רע לכם ואתם לא מצליחים להודות בזה. משעמם לכם ואתם רק בורחים מהתמודדות. אתם סובלים מדי יום, אבל לא מצליחים להניח את האצבע מה הסיבה. ואתם נחנקים ושותקים. מדברים הרבה, אבל לא על זה. אבל מה זה? מה לעזאזל השתבש?
השתניתם. התבגרתם. התרחקתם. שיחות העומק נעלמו. הסקרנות ההדדית כבתה. התשוקה, אם נודה על האמת, מעולם לא הייתה חזקה במיוחד. והנה אתם כאן, נשואים פלוס עם מינוס, באמצע החיים. באמצע המדבר. ככה היא באמצע. וגם אתה איתה. לא מסוגלים להודות באמת המרה: זה לא זה. כבר מזמן לא.
אז זה תקוע לכם כמו עצם בגרון. אתם לא רוצים להישאר, אבל לא רוצים לעזוב. זה מוכר מדי. נינוח מדי. הרגל. שיגרה. ויש כמובן את עניין הילדים. לא תהרסו להם את החיים על שטויות כמו סקס מחורבן או ביטול עצמי, או שעמום כללי. מה, על זה מפרקים זוגיות? הפעם הגזמת!
כיבוי אורות רגשי
אם זיהיתם את עצמכם במאמר הזה, אתם לא לבד. זוגות רבים סביבכם חיים ככה. אולי רוב הזוגות חיים ככה. בדיוק ככה. לא לבלוע ולא להקיא. לא להתנתק ולא להתקרב. אז הם ממשיכים. מתגלגלים עם החיים. זורמים עם מה שיש. מדי פעם יש מריבה ממש גדולה. אבל רוב הזמן אלה עקיצות ממש קטנות. ייאוש שמזדחל. שקיעה נוגה. כיבוי אורות רגשי. אין לאן לברוח. וגם אם יש, אתם פוחדים לקחת סיכון.
וזה נורא. כל כך נורא. היובש הזה. השממה הזאת. הכלום שאליו שקעתם. הסתמיות שבה אתם מרחפים לשום מקום. וזה רק הולך ומחמיר. המיאוס מתגבר לו אי שם עמוק בתוך הקיבה. הסלידה עוד מעט ותרים ראש. הכעס מחלחל והופך לזעם. מישהו אולי יתפוצץ. מישהי אולי תעליב. ואתם לא תדעו מאיפה זה בא לכם. מה קרה לך? למה את ככה?
קל מאד להתגרש כשיש אלימות מילולית או פיזית. כשהשנאה מבעבעת. כשהוא נמאס עלייך סופית. כשהיא יצאה לך מכל החורים. זה ברור. זה מובהק. זה חסר תקנה. אבל מה קורה כשאתם אוהבים? האם אתם אוהבים? האם לזה תקראו אהבה? והאם אהבה כזאת מספיקה כדי להמשיך? האם אהבה כזאת היא תירוץ מספיק טוב כדי להישאר? או שאולי, רק אולי, כדאי להתחיל ולחשב מסלול מחדש?
"קר שם בחוץ". "מי ירצה אותי?". "אולי אני מבוגרת מדי?". "אני מכיר אותה כל כך טוב". "איך אפשר לעשות את זה לילדים?". כן, יש תירוצים רבים להמשיך לסבול ומעט מאד הסברים כדי להתחיל לחיות. הבחירה היא בידיכם. מה תחליטו?
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
