"בעיני הפלסטינים אני בוגדת כי אני כותבת בעברית"

לאיאת אבו שמיס נמאס ששואלים אותה למה היא כותבת בעברית. "אני אגיד את זה בצורה הכי פשוטה: ככה זה יוצא לי, ככה אני מוציאה את הדבר הכי אמיתי והכי נכון. כשהתחלתי לכתוב בגיל 15 אף אחד לא שאל אותי למה אני לא כותבת בערבית, ופתאום כשפירסמתי את השירים הראשונים איזו עיתונאית אמרה לי, 'את לא מרגישה שאת ישנה עם האויב?' קיבלתי את השוק של החיים שלי, ובאותו רגע הבנתי - אני ערבייה ואני כותבת בעברית".

"אני זה שניים", ספר השירים השני של אבו שמיס - ישיר, דיבורי, נטול קישוטים לשוניים - מבטא בדיוק את הכפילות הזאת. "אף אחד לא הכין אותי להיות גם וגם", היא כותבת שם, "אבל אני למדתי לחיות בחצאים". 

מסתמסת עם המשפחה בעברית. איאת אבו שמיס(צילום: אביגיל עוזי)

את פותחת את הספר בשיר "בוגדת".

"כישראלית, אם אני אכתוב על הזהות הפלסטינית שלי יתייגו אותי כבוגדת, ומצד שני, גם בעיני הפלסטינים אני בוגדת - כי אני כותבת בעברית. אבל ככה אני מדברת. אני גם לא מסתמסת בערבית עם אף אחד - עם בעלי, עם אחותי, עם אמא שלי, זה תמיד יהיה מעורבב עם עברית: 'מה עניינים, חמדיללה, וואלה בסדר, יאללה סלמאת, כּוּני בקשר'. אני לא יודעת אם זה טוב או לא, אבל ככה זה. זו השפה היפאווית. אז בפייסבוק תמיד אומרים לי, 'זו לא השפה שלנו, תכתבי בערבית!' וזה חבל, כי מפספסים את הנקודה. עברית היא השפה היותר חזקה שלי. למדתי בבית ספר צרפתי שלא שם דגש על ערבית, אבל זו לא סיבה לא לשמוע אותי. תפתחו את הספר, תקראו את השירים ותראו את המורכבות."

"בכלל, כשאני כותבת אני כל הזמן חוששת מהתגובות של אנשים. לא רק בהקשר של הערביוּת והפלסטיניוּת שלי, אלא גם בהקשר הדתי. מאוד התלבטתי, למשל, אם לפרסם את השיר שבו אני כותבת על חטאי האיסלאם שלי".

בּוֹגֶדֶת / איאת אבו שמיס

אֲנִי בּוֹגֶדֶת בַּחֹשֶׁךְ בַּלַּיְלָה

וּבְאוֹר יוֹם

בּוֹגֶדֶת בַּסֵּתֶר

וּמוּל כֻּלָּם

לְעֵינֵי מִי שֶׁרוֹצֶה לִרְאוֹת

אֲנִי בּוֹגֶדֶת כָּל הַזְּמַן

בּוֹגֶדֶת בִּשְׁנֵיהֶם

בּוֹגֶדֶת בְּשָׁרָשַׁי

וּבְאֶרֶץ מְגוּרַי

בּוֹגֶדֶת בְּכֻלְּכֶם

בַּלֵּב שֶׁלָּכֶם

בָּעֵינַיִם שֶׁלָּכֶם

כּוֹבֶשֶׁת וּבוֹגֶדֶת

וְלֹא

מִתְנַצֶּלֶת 

במה את חוטאת?

"השיער הפזור, הבגדים הקצרים, הקעקועים שלי. כשמסתכלים עליי חושבים שאני חילונית, אבל אני מתפללת חמש פעמים ביום, צמה ברמדאן, אני מאוד בתוך האיסלאם. המשפחה של אבא שלי היא בין המשפחות הדתיות הראשונות כאן ביפו - כל הנשים במשפחה עם רעלה, חוץ ממני ומאחותי. אבל מבחינת האמונה והמצוות אני לגמרי כמוהם".

לפני הראיון הבהרת שלא תוכלי להיפגש ביחידות עם מראיין, גבר.

"אני לא נפגשת עם גבר לבד, בטח לא עם גבר שאני לא מכירה. אצלנו בתרבות זה לא נראה טוב. הגבר היחיד שפגשתי לבד היה עורך הספר, יונתן קונדה, וגם זה היה בספרייה הציבורית, או בבית כשבעלי נמצא. גם אם הייתי חילונית אני לא חושבת שהייתי מרגישה בנוח להיפגש עם גבר זר ולספר לו דברים אישיים. ולא שאין לי ביקורת על האיסלאם ועל החברה הערבית".

על מה למשל?

"בואי נגיד שאין הרבה גברים ערבים פמיניסטים. המועמד של רשימת יאפא, שנכנס עכשיו למועצה בתל־אביב, הוא מקרה נדיר - הוא מדבר על רצח נשים, על הטרדות מיניות, על מעמד האישה. אלה דברים שצריכים להיאמר בקול. אבל אני משתדלת לא לבקר את החברה שלי בעברית, כי תמיד יהיו כאלה שיתלבשו על זה ויגידו, 'הנה החברה הערבית המפגרת', 'הנשים הערביות חיות בדיכוי'. בעיקר מרגיז אותי שאומרות את זה נשים שקוראות לעצמן פמיניסטיות".

"עכשיו, בעקבות הפרסומת של בר רפאלי עם הרעלה, מישהי כתבה בפייסבוק כמה זה נורא שמכריחים את הנשים הערביות לכסות את עצמן, ועניתי לה שכל הנשים במשפחה שלי הולכות עם רעלה, ואף אחד לא הכריח אותן. היא כמובן אמרה שזו שטיפת מוח. איזה שטיפת מוח? וביקיני וכל הסקסיזם הזה - זה לא שטיפת מוח?"

 איאת אבו שמיס ב"ערס פואטיקה"

"בגיל 15 התארסתי. אחמד היה בן 17. הייתי במסיבת חינה של אח שלו, ואמרו שהגיע מישהו לבקש את ידי - בחור טוב ממשפחה טובה, עובד, לא סוחר סמים. בהתחלה הייתי מבסוטית, כי כשבחורה ערבייה יפאווית מתחתנת בגיל כל כך צעיר זה סימן שהיא מוצלחת ומבוקשת. בבית הספר היו גם כאלה שאמרו לי שאני עושה טעות - את נורא צעירה, את צריכה קודם לסיים את הלימודים, לחוות את החיים. אני זוכרת שהמורה שלי לאנגלית אמרה לי, 'איאת, מה יהיה עם ה-poems שלך?'"

"התחתנו כשהייתי בת 17. אני חושבת שלא עיכלתי את הגודל של זה. אם הייתי יודעת מה המשמעות של נישואים, לא הייתי מתחתנת בגיל כל כך צעיר. יש לי בעל מקסים, אבל בשנים הראשונות שאחרי החתונה ישבתי בבית, לא עשיתי כלום, חייתי רק למענו ולמען הבן שלי, וזה עשה לי רע. אני מרגישה שפיספסתי. בגלל זה עכשיו אני עובדת באטרף. ולכל הבנות שאני פוגשת אני אומרת - אל תתחתני בגיל צעיר. זה גם לא הגיוני לבקש ממישהי שמתחילה את גיל ההתבגרות לעצור את ההורמונים ולא להסתכל על אף גבר. תתארסי לארבע-חמש שנים, אבל אל תיכנסי מיד למשבצת של אישה נשואה, כי איך שאת מתחתנת חופרים לך על ילדים".

את שואלת באחד השירים, "להביא ילדים לעולם זה הישג? עבור מי? ומה הפרס? וילד אחד נחשב?"

"מאז שמחמוד היה בן שנה הסביבה לוחצת עליי להביא עוד ילדים. פעם הייתי מתחמקת מזה ואומרת 'אינשאללה', אבל היום אני יכולה להגיד בקול רם שאני פשוט לא רוצה להביא ילדים. וזהו. עם השנים גם התגרשתי מהסמכות של אחמד כבעל, כבעלים. כשהתחתנו ביקשתי ממנו לצאת לעבוד והוא אמר לי לא. 'אין לנו נשים במשפחה שיוצאות לעבוד'. אמא שלי אמרה לי, 'תהיי חכמה. לאט-לאט'. אז שתקתי קצת. ביקשתי ממנו ללכת ללמוד, להשלים בגרויות, והוא אמר, 'אין בעיה, אם אני מסיע אותך'. אחרי כמה שנים ביקשתי ממנו ללכת לעבוד, והוא אמר, 'איפה תמצאי עבודה שתוכלי לחזור ממנה בשעה שלוש, כשהאוכל מוכן והבית נקי?' הבטחתי שאני אעמוד בכל התנאים שלו, מצאתי עבודה ועבדתי כפול כדי שהכל יהיה מתוקתק".

"בתקופה הזאת גם הוצאתי רישיון לקטנוע, שזה הישג בפני עצמו. בהתחלה אחמד צחק עליי, כי לא ידעתי אפילו לרכוב על אופניים. ההורים שלי לא נתנו לי, כי זה לא מכובד שבנות ירכבו על אופניים. אבל אחמד לימד אותי לרכוב ואז הוצאתי רישיון והתחלתי לעשות דברים שאני אוהבת - ללכת לסדנאות, לכתוב, ללמוד לתואר".

בספר הראשון את מודה לאחמד על התמיכה.

"אני מודה לו על זה שהוא אישר לי למשל להיפגש עם עורך הספר, כי בחור ערבי ממוצע, במקום שממנו אני באה, לא היה מאפשר את זה. גם הקעקועים והקטנוע - יש לא מעט תחומים שבהם הוא עשה מעל ומעבר מבחינתו. היום הוא אפילו עושה כלים וכביסה".

הוא קורא את השירים שלך? 

"בהתחלה הוא לא הבין את הכתיבה שלי, לא התחבר לזה. הוא אמר לי, 'בשביל מה את כותבת שירים? מי בכלל קורא שירים?' הוא לא הבין מה אני מקשקשת. אבל עכשיו הוא מנסה יותר".

את השיר שנפתח במשפט "לפעמים אתה מתייחס אליה כאל חתיכת בשר", הקריאה אבו שמיס ברדיו אחרי רצח סמר חטיב, צעירה ערבייה מיפו. "זה אחד השירים הכי קשים שכתבתי, ובכל פעם שאני שומעת על אישה שנרצחה השיר הזה חוזר אליי. הבן של סמר למד עם מחמוד, ואני עדיין לא מעכלת שהיא נרצחה. וכמוה יש הרבה".

מהפכת ה-MeToo מחלחלת באיזשהי צורה גם לחברה הערבית?

"ה-MeToo לא מדבר לאישה הערבייה. אם יטרידו אותי אני לא אלך להתלונן, כי יאשימו אותי, או גרוע מזה - יתפתח עימות בין המשפחה שלי לבינו. זה קמפיין חשוב, כי יש בחברה הערבית הרבה בושה סביב הנושא הזה, אבל גם אי-אפשר להגיד שזו רק התרבות, רק החברה הערבית השוביניסטית שאחראית לזה -בהרבה מקרים של פגיעה בנשים המשטרה יודעת ולא עושה כלום".

הבושה שאת מדברת עליה מופיעה גם בשיר שאומר "אני לא אכתוב על סקס".

"בפעם הראשונה שהקראתי את השיר הזה בערב שירה אפילו לא אמרתי את המילה 'סקס', הרמתי שלט שכתובה עליו המילה. זה היה סוג של מחאה, כדי להסביר שזה משהו שלא מדברים עליו בחברה הערבית. אף פעם לא פגשתי ערבייה שאמרה - התחתנתי כדי לקיים יחסי מין עם בעלי. הסיבה שבגללה התארסתי בגיל כל כך צעיר היא שרציתי זוגיות, ובתוך הזוגיות יש גם סקס. כל הזמן מדברים על היריון, ואף אחת לא פותחת את הפה על מין. כאילו, איך בדיוק מתבצע ההיריון? לאנשים אין בעיה לשאול מישהי מה הבעיה איתה, למה היא לא מביאה ילדים, אבל לדבר על סקס או מיניות - זה מבחינתם לא קיים".

היא נולדה ביפו לפני 34 שנה, לאמא עקרת בית ולאבא עובד מטבח בבית מלון. השנייה בין ארבעה ילדים. "הלכתי הכי רחוק שאפשר מהבית של ההורים שלי - אמא שלי אנאלפבתית ואני משוררת שדוברת חמש שפות. אבל זה היה לגמרי בתמיכתם. אבא שלי עבד בשתי עבודות כדי לממן את הלימודים שלי ושל אחותי בבית הספר הכי יוקרתי ביפו, 'קולג' דה פרר'. למדו שם ילדים של שגרירים, של אליטות - אנשים שביום־יום לא הייתי פוגשת ביפו. לאמא שלי היה חשוב לתת לנו חינוך טוב לא רק מבחינת הלימודים - אין שם סמים, הבנות לא יותר מדי ליברליות, לא מתאפרות, לא נכנסות להיריון. זה מאוד העסיק אותה".

כבר אז התחילה לכתוב. לעצמה. אבל המגירות העמוסות ותחושת החידלון שליוותה את שנות נישואיה הראשונות הביאו את אבו שמיס לפני עשר שנים אל הספרייה העירונית ביפו. היא ניגשה אל הספרן יוסי גרנובסקי, שגם עורך את כתב העת "מטען" ומחזיק הוצאת ספרים באותו שם, ואמרה לו שהיא כותבת. הוא הפנה אותה לעבוד על השירים עם המשורר והמוזיקאי יונתן קונדה. ב-2013 הוציאה את ספרה הראשון, "סל מלא שפות שותקות", שזכה בפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם.

היום היא לומדת לתואר במדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה, עובדת כאחראית קבלה בבית מלון בתל־אביב ומתנדבת ביפו למען נערות ערביות בסיכון. מרחק שנות אור ועשר תחנות אוטובוס מחוגי המשוררים והסופרים של תל־אביב.

בעבר השתתפה בכמה אירועים של "ערס פואטיקה", אבל רוב הזמן היא נשמרת מזירת הספרות. "אני לא ממש פעילה בערבי שירה ובפסטיבלים, לא קוראת מדורי ספרות, אני אפילו לא יודעת איך הם נראים. זה נובע מחוסר ביטחון. אני מפחדת שאם אכנס לעולם הזה אני אושפע, אסחף איכשהו. היו תקופות בחיים שבהן איבדתי את עצמי. לא הייתי איאת, הייתי רק אמא של מחמוד, ואני לא רוצה שזה יחזור איכשהו בשירים שלי. שאני אהיה פתאום קצת עדי קיסר. אולי כשאני אהיה יותר בטוחה בעצמי ובכתיבה שלי, אוכל לקרוא שירים של אחרים".

"לא קראתי שיר בערבית מאז בית הספר". עטיפת הספר

כל המשוררים שאת מזכירה בספר, בתור מקורות השפעה פוטנציאליים, הם משוררים עבריים. עמיחי, גולדברג, ביאליק, זלדה, וגם עדי קיסר ותהילה חכימי. איפה התרבות הערבית בתוך כל זה?

"מאז לימודי הספרות בבית הספר לא קראתי שיר בערבית. אני זוכרת את ניזאר קבאני ואת טהא מוחמד עלי. עכשיו, כשאני מנסה לקרוא שיר בערבית, אני רואה מילים גבוהות וסוגרת. אני אומרת לעצמי, 'איאת, את לא תביני, זה סתם יעשה לך רע'. אני יודעת שאני מפספסת. מתסכל אותי שאני ערבייה, שפת האם שלי היא ערבית, אבל לכתוב בערבית ולקרוא שירה ערבית אני לא יכולה. אני מוגבלת".

קצת אירוני שאת פרס השירה קיבלת מידיה של מירי רגב.

"זהו, שלא היה אפילו טקס. ביטלו אותו. העבירו את הכסף לחשבון הבנק ואחרי כמה חודשים שלחו לי דף יפה שאפשר לתלות על הקיר. אבל לא באמת עניין אותי משרד התרבות. הייתי צריכה את זה ברמה האישית, בשביל הביטחון העצמי שלי, וגם כדי להראות לבעלי ולהגיד לו - הנה, אתה רואה?"

מפלגת השלטון שנתנה לך את הפרס היא אותה מפלגה שתלתה בתל אביב, לקראת הבחירות המקומיות, כרזות של "אנחנו או הם".

"כשאני מסתכלת על הממשלה הזאת ועל הדברים שהיא עושה - אם זה ביבי ו'הערבים נוהרים' או בנט שאמר, 'הרגתי המון ערבים בחיי, ואין עם זה שום בעיה' -

הכרזות האלה ממש לא מפליאות אותי. זה משהו שאנחנו חיים כל הזמן, אז מה יש להתרגש מאיזו כרזה? אני אגיד לך את האמת, גם מחוק הלאום לא הייתי כל כך מופתעת. מאז קום המדינה אנחנו חיים בתוך זה. אף פעם לא השקיעו מספיק בלימודי ערבית בבתי הספר, בשלטים בערבית, תמיד הייתה בארץ רתיעה מערבית - הדבר היחיד שהשתנה הוא שעכשיו זה חוק. המדינה פשוט הצהירה באופן פומבי שהיא גזענית. זה הכל. טענתם שזה לא נכון? אז הנה, תפדאלו".

איפה את נתקלת בזה ביום־יום?

"בגלל שאני מסתובבת עם הקטנוע ונראית חילונית, הגזענות שאני חווה היא בדרך כלל סמויה. אבל לפעמים זה ממש על פני השטח. באוניברסיטה, למשל, הייתי הפלסטינית היחידה בקורס 'ממשל ופוליטיקה בישראל', ואנשים מבוגרים, עאלק משכילים, אמרו שם דברים מבישים. אני זוכרת שישבתי בשיעור על המיעוט הערבי בארץ ושמעתי שם אמירות כמו, 'הערבים אלימים מטבעם' ו'מגיל צעיר מחנכים אותם לאלימות'. בהתחלה הם לא קלטו שאני ערבייה, כי כמעט לא דיברתי בשיעור. לפעמים הייתי יוצאת מהאוניברסיטה, מתניעה את הקטנוע ומתחילה לבכות".

"זאת גם הסיבה ששלחתי את מחמוד לבית הספר הצרפתי, כמו ששלחו אותי. גם אם זה אומר להשקיע כל חודש 800 שקל. בחברה הישראלית לערבים יותר קשה למצוא עבודה, אז חשבתי שככה הוא ילמד שפות וזה יפתח לו את הדלת".

את לא חוששת שגם הוא בסוף יכתוב בעברית, יחיה בעברית, יהיה ישראלי לכל דבר?

"כרגע אני לא רואה את זה באופק, הוא יותר פלסטיני ממני. פעם הוא בא אליי ואמר, 'אני רוצה להיות טייס'. אמרתי לו, 'טייס? של מה? באל על?' אז הוא אמר לי, 'אני רוצה להיות טייס בצבא'. נכנסתי לסרטים ואמרתי לו, 'מה יש לך? טייס קרב?! הם רוצחים אנשים!' אז הוא אמר לי, 'לא, טייס במדינת פלסטין. עד שאגדל אולי תקום מדינה'. אמרתי לו, 'אתה לא הולך להיות טייס קרב, לא בישראל ולא בפלסטין. לא רוצחים ולא נרצחים. עזוב אותך'".

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות"