הבחירות בירושלים והחרדים: ליאון וברקוביץ רק נקלעו לסיטואציה
המרוץ בבירה הפך ל"פריימריז החרדי" וייזכר כקו פרשת מים ביחסים בין החסידים לליטאים - פרומו לקרב השליטה ביהדות התורה שאולי ייגמר במפץ פוליטי. אנשי גפני לא הסתירו את השמחה לאידו של ליצמן, שהובס והושפל. עכשיו יצטרכו לבחור בין עימות כולל להסדרה. המבחן: חוק הגיוס
כשאלפי חרדים תומכי משה ליאון שרו אל תוך הלילה "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד", הם לא התכוונו לשמוח לאידו של עופר ברקוביץ. כאשר קראו בקצב אחיד "שש שלוש, שש שלוש", ממש כמו ביציע המזרחי בטדי, הם לא ביקשו לרמוז לפער 6,300 הקולות שנפתח אז לטובתם במוקד ספירת הקלפיות. גם ההזהרות המוקדמות מפני "שטן" שמגייס את חייליו לא התייחסו למועמד החילוני ולחשש מחילולי שבת. הקרן החדשה? החרדים בכלל לא מכירים אותה.
מי שהיה עד לשיכרון החושים של תלמידי הישיבות במטה ליאון ולשאגות "ליצמן הביתה" ברחובות ירושלים, הבין מיד שהמועמדים האמיתיים במערכת הבחירות היצרית בבירה היו משה גפני ויעקב ליצמן. לאחר 30 שנות "אחדות" תחת תחושת דיכוי, יצאו הליטאים של גפני למלחמת שחרור מההגמוניה החסידית של ליצמן, ובזכות ברית מפתיעה עם הספרדים של אריה דרעי חזרו כמנצחים הגדולים של בחירות 2018. עופר ברקוביץ? משה ליאון? הם רק נקלעו לסיטואציה.
עם השנים הזרם הליטאי גדל ויחסי הכוחות במגזר השתנו, אך בהיעדר מפקד או פריימריז במפלגות החרדיות הדבר לא בא לידי ביטוי במערכות הפוליטיות. רגשי הנחיתות של "דגל" התחלפו אט-אט בתחושת קיפוח, עד שראשי התנועה צברו ביטחון והחלו לערער על העליונות האוטומטית של החסידים. הפיצול בתוך המחנה הליטאי, בין הזרם המרכזי לפלג הירושלמי, החליש מעט את כוחו ועיכב בכמה שנים את הדרישה לשוויון מלא, אך היה ברור שמדובר רק בעניין של זמן.
הליטאים טוענים שמשקלם במגזר לא נופל מזה של החסידים, אך למרות זאת הם מוצאים את עצמם שוב ושוב נתונים למרותם, בעוד שבנושאים רבים הליטאים מזדהים יותר עם הספרדים מבחינה אידיאולוגית. המצב המתמשך הזה הוביל להתקרבות בין גפני לדרעי ולכרסום זוחל באחדות המפלגה האשכנזית, אך מה שהחל כפזילה טקטית לכיוון ש"ס, שנועדה לאותת לליצמן "עד כאן", הפך לנטישת הברית הטבעית עם החסידים ולחציית קווים - תחילה בזירה המקומית.
הכרזת העצמאות של הליטאים ב"בחירות תשע"ט" נועדה להוות אינדיקטור למשקלם, תחליף לפריימריז. בלון הניסוי הוכיח את עצמו כהצלחה מסחררת ואף הביא להגדלת הכוח החרדי - במיוחד בירושלים: מועמד "דגל", ליאון, הביס את יוסי דייטש החסידי בדרך לניצחון, ובמועצת העיר התמודדו הליטאים לראשונה בנפרד וזכו בשישה מושבים מול שלושה בלבד ל"אגודה" (מכאן השאגות הקצביות "שש שלוש") - לעומת 5:3 לחסידים במועצה היוצאת, במסגרת הרשימה המשותפת.
שני הצדדים - גפני ודרעי מזה וליצמן מזה - הטילו את כל כובד משקלם על הבחירות בירושלים, עם גיוס כללי של פעילים משלוש התנועות למערכה קשה ויצרית במיוחד. אין זה פלא שתומכי דייטש וברקוביץ' מתקשים להשתחרר כעת מתחושת ההשפלה הכואבת, ומנגד אנשי ליאון באופוריה יוצאת דופן, מסרבים להתפכח משיכרון הניצחון. השמחה לאיד פרצה גם היא את הגבולות המקובלים במגזר, מה שבוודאי לא תורם להורדת מפלס העוינות ביום שאחרי.
הבחירות המקומיות 2018 רק הסתיימו והפנים כבר נשואות לבחירות הארציות 2019. בין אם יערכו במרץ ובין אם בנובמבר, במפלגות החרדיות יצטרכו להחליט בקרוב אם פניהם למערכה כוללת או להסדרה. מבחן ראשון לכך כבר נמצא מעבר לפינה - חוק גיוס חדש שצריך להיות מאושר בתוך שבועיים. אם ישתפו פעולה לקידומו – יהיה זה סימן לבאות כי ברגע האמת האחדות מנצחת, נשמרים סדרי בראשית. אם הנתק יימשך - כנראה שגם בציבור החרדי מאמינים במפץ הגדול.
לפנייה לכתב/ת 
