ג'ימי באטלר יוצר דילמה בפילדלפיה
באטלר הוא כבר אולסטאר בזכות עצמו, אפילו עם מדליה אולימפית, אבל סימונס ואמביד צוברים עוצמה. הדרך של השחקנים הללו לצמוח היא בדיוק בדקות האלה כשהכל על הכתפיים שלהם, כשהם במרחק נקודה או זריקה אחת מלנצח את המשחק. ועכשיו נשאלת השאלה: מי בפילי לוקח את הזריקה הזאת?
הופעת הבכורה של ג'ימי באטלר בפילדלפיה הסתיימה עם 28 נקודות ב-12 מ-15 מהשדה ושבעה אסיסטים בניצחון על יוטה. זו הייתה טעימה ראשונה ממה שהאיש שביקש לעזוב את מינסוטה מסוגל לתרום לסיקסרס, שוויתרו עבורו על שני שחקני חמישייה, רוברט קובינגטון ודאריו שאריץ', שהיו משמעותיים מאוד ברוטציה.
פילי נבנתה בכלל על שני שחקנים אחרים לגמרי, ג'ואל אמביד ובן סימונס. הם היו הפנים, הדגל והסיסמה, "סמוך על התהליך". הם היו "התהליך" – סימונס זכה בתואר רוקי העונה, ג'ואל נחשב ע"י רבים לגבוה המוביל בליגה (גם הוא בטוח בזה). בנוסף לכך, הסגל שמסביב מספק לשני הכוכבים האלו את מה שהם צריכים. ג'יי-ג'יי רדיק, קלע אדיר מחוץ לקשת ברמה היסטורית, מספק את התנועה בלי כדור שגורמת לסימונס להגיע לממוצע של 8 אסיסטים למשחק, מרווח את המגרש וגורם לגבוהים לצאת לזריקות שלו שמשאירות את אמביד לבד בצבע, מה שעוזר לו להגיע לממוצע 13 ריבאונדים למשחק.
גם קובינגטון ושאריץ' ידעו לזוז בלי הכדור, ומדי פעם לקלוע זריקה פנויה מחוץ לקשת או מחצי מרחק וגם לעשות הגנה לא רעה בכלל, בדיוק מסוג השחקנים שכל קבוצה צריכה שיהיו לה. כמובן שאין לשכוח את מארקל פולץ, הבחירה הראשונה בדראפט 2017, שגם הוא חלק מ"התהליך" של פילי, משפר ומאמן את הזריקה שלו ועם פוטנציאל אתלטי יוצא דופן כבר נראה יותר טוב מבעונת הבכורה שלו.
השחקנים האלה אמורים היו לעטוף את הזוג סימונס ואמביד כמו שהסגל של הלייקרס ב-2002/03 נועד לעטוף את קובי בראיינט ושאקיל אוניל. עכשיו תארו לעצמכם שלסגל הזה מצטרף דווין ווייד של אותה התקופה, והלייקרס מאבדים לדוגמה את ריק פוקס ורוברט הורי. זה משנה דינמיקה של קבוצה ברגע. אבל באטלר לעולם לא יהיה ווייד כמו שלברון לעולם לא יהיה מייקל ג'ורדן. ווייד חרט את סמל מיאמי על החזה שלו, גם כשהקבוצה הייתה בתחתית, ווייד תמיד הרים אותה. כששיקגו של מייקל הייתה קבוצה שלא דיברו עליה בכלל, מייקל דאג שידברו רק עליה. ג'ימי עשה את זה בשיקגו כשרק הגיע לליגה, אבל כשהיה קשה ולא הלך, עזב למינסוטה וכששם לא הלך, מצא את עצמו בפילדלפיה.
הקלפים נטרפים מיד. בראש ובראשונה ג'ימי הוא סקורר לפני שהוא שומר מצוין, ולכן לא ברור מה יקרה במאני-טיים. באטלר הוא כבר אולסטאר בזכות עצמו, אפילו עם מדליה אולימפית, אבל סימונס ואמביד צוברים עוצמה. הדרך של השחקנים הללו לצמוח היא בדיוק בדקות האלה כשהכל על הכתפיים שלהם, כשהם במרחק נקודה או זריקה אחת מלנצח את המשחק. ועכשיו נשאלת השאלה: מי בפילי לוקח את הזריקה הזאת? האם זה נכון לתת לשחקן כזה לסגור משחקים או ל"סמוך על התהליך", וכשצריך, לפנות את המקום לחבר'ה הצעירים כמו סימונס וגו'אל ובכך לתת להם לצמוח. כל השאלות האלה ייענו כנראה עד לתחילת הפלייאוף, שם נדע אם יש לחבורה מפילי סיכוי במזרח הפרוע של העונה.
לפנייה לכתב/ת 
