"נולדנו לתוך המציאות המאיימת הזו, ועדיין בוחרים להישאר כאן"
איך מתמודדים עם מציאות שכוללת אזעקות "צבע אדום" מגיל ילדות, ריצה למקלטים ולילות ללא שינה? חניכי ומדריכי הנוער העובד והלומד מספרים איך פעילות משותפת יכולה לעזור, להוריד את המתח ולצמצם ולו במעט את החרדות, וגם למה הם יוצאים לרחובות כדי להפגין. "בסופו של דבר, בעיני כל המציאות הזאת שינתה וביגרה אותנו כנערי העוטף, לטוב ולרע", אומרת המש"צית נועה מזרחי
בשיתוף תנועת הנוער העובד והלומד
עבור רוב הציבור הישראלי המבצעים הגדולים של צה"ל בעזה, עם האזעקות המייללות שנילוות אליהם במרכז הארץ והדי הנפילות או היירוטים הזוהרים בשמיים, הם אירועים לא נעימים בכלל, אך כאלו המתרחשים אחת לכמה שנים ולתקופה קצרה של מספר שבועות עד לסבב הבא. סוג של גלולה מרה שאנו בולעים אחת לכמה שנים, עד לפעם הבאה.
אך יש כאלו שחיים את המציאות ההזויה הזו, לא בסבבי לחימה ובטח שלא כאפיזודות חולפות אלא כשגרת חיים בה לעיתים יש מעט נפילות ולעיתים יותר, לעיתים יש בלוני שריפה ולעיתים הפגנות בגדר. השקט ההרמטי בכל מקרה כמעט ואף פעם לא נשמר.
לתוך המציאות הזו שכנראה יכולה להתחולל רק במדינת ישראל נולדים, גדלים ומתבגרים ילדי ונערי יישובי עוטף עזה והעיר שדרות הסמוכה, ואם עד כה הם נשכו שפתיים ועל אף הפחד המתמשך המכה בהם שנים רבות, הרי שלאחרונה הם יצאו לרחובות והפגינו, ואפילו לא בשביל שמישהו יבוא וישים למצב סוף, אלא כדי שמישהו שם במסדרונות השלטון יתחיל לספור אותם כאזרחים שווים ולא כסוג ב' שיכולים לספוג ולשתוק ללא הרף.
"המחאה באה לעורר מודעות, כי כשירו עלינו 400 טילים בלילה אחד מבלי שהמדינה התייחסה לזה כמשהו חריג במיוחד, הרגשנו ממש שקופים ואפילו אזרחים סוג ב' ששמירה על חייהם היא לא אינטרס של המדינה", מסבירה נועה מזרחי, ממשתתפות המחאה, בת קיבוץ גבים שמלווה את המדריכים הצעירים מכיתות י' בקן התנועה בקיבוץ. "המחאה יצאה לדרך בעיקר כדי שישימו לב אלינו ויותר מכך יפנימו שאנחנו חיים במציאות שדורשת שינוי דרמטי.
"כמש"צית אני חושבת שכולנו, הן החניכים והן המדריכים גדלנו לתוך המציאות הזאת וכולם יודעים מה לעשות במצב חירום, כולל ילדים בגיל גן שיודעים בדיוק להיכן לרוץ כשיש אזעקת צבע אדום, כך שהמטרה שלנו היא להשכיח מהם קצת את המצב, ולהעביר להם את הזמן בממ"דים ובמקלטים עם פעילות חויתיות וחינוכיות. אנחנו כמובן לא מדחיקים את הסיטואציה בה אנחנו פועלים, כלומר אם מישהו רוצה לדבר איתנו, אנחנו בהחלט מתמודדים עם זה. בסופו של דבר, בעיני כל המציאות הזאת שינתה וביגרה אותנו כנערי העוטף, לטוב ולרע."
מי שרואה ושומעת את התחושות מצד החניכים הצעירים בעוטף עזה באופן יומיומי ממש, היא ים גבעון בת ה-17 מקיבוץ ניר עם המדריכה בני נוער בשכבות ז'-ט. "ברור שאם אני נמצאת בממ"ד בפעולה עם החניכים ונשמע פתאום צבע אדום אני קודם כל דואגת להם", היא אומרת, "אבל בסופו של דבר יש כאן מעין שותפות גורל שמאוד מקשרת בינינו ואף מבגרת. באופן כללי, הפעולות היו אמורות להוות מפלט מהמצב הביטחוני, אבל בסוף יוצא שאנחנו חייבים לדבר על זה בינינו בשביל להתמודד. מבחינתי וגם מבחינת החניכים שלי אנחנו לא מכירים מציאות אחרת כי נולדנו אליה וכולנו מאוד בטוחים במדוע אנו נשארים לגור פה על אף האיומים.
"יחד עם זאת, למרות העובדה שכבר התרגלנו למצב הלא פשוט הזה מילדות, הרי שיש ילדים ובני נוער שקשה להם מאוד להתמודד עם המצב והם פשוט מנסים להדחיק אותו. אני זוכרת שלפני כשנה כשהאיום האיראני עלה לכותרות והתחלתי להעביר פעולה על הנושא היו חניכים שפשוט אטמו את האוזניים עם הידיים ולא היו מוכנים לדבר על הנושא הזה עד שהחלפתי נושא שיחה. זה גם משהו שמלווה אותנו במציאות החיים בעוטף."
הנוער כחוסן לעתיד המדינה
בין המשתתפים במחאה ועד לרחשי לבם של הילדים והנוער החיים בעוטף עזה, נצא גם ברק שלוסברג (31) מצוות מערך החירום של תנועת הנוער העובד והלומד, שנדמה כי במין הטיית גורל החיים משכו אותו תמיד לקווי העימות עם האויב. כך היה בילדותו בקיבוץ גשר הזיו הצפוני עם מטחי הקטיושות של ארגון החיזבאללה וכך עם מעברו לשדרות לפני כעשור שהחליפה את הקטיושות הצפוניות בקסאמים הדרומיים.
שלוסברג מספר כי מערך החירום של התנועה החל את פעילותו לא בדרום אלא דווקא בצפון, בתקופת מלחמת לבנון השנייה. "היה לנו מחנה תנועה של מחוז הצפון ביער החורש ומכיוון שהיה מדובר על אזור תחת סכנת טילים, ההוראה של משרד החינוך הייתה לפזר את הילדים לבתיהם. אם היינו מפזרים אותם, הם היו חוזרים לבתים שנמצאים תחת מתקפת טילים. לכן, החלטנו להעביר את המחנה למרכז הארץ ולהמשיך בפעילות.
"בעיני זו הייתה החלטה מנהיגותית ממדרגה ראשונה שלא מפסיקים את הפעילות אלא ממשיכים אותה במקום בטוח ושם בעצם נרקמו התובנות הראשוניות שלפיהן הפעילות צריכה להימשך כל העת ואם אי אפשר לעשות זאת במקום פתוח – עושים זאת במקלטים או במקום בטוח אחר.
"כתושב שדרות אני יכול לספר שמאז מבצע עופרת יצוקה הפכנו את המקלטים השכונתיים למעין ממלכה משלנו שבה גם אם יש אזעקות ונפילות הרי שלא תמיד שומעים אותן כי אנו שמים מוזיקה ועושים פעילויות כיפיות. בעמוד ענן וצוק איתן מערך החירום התפתח מאוד והחל לעבוד בשותפות מלאה עם מחלקות החינוך של היישובים וכך סיפקנו מענה לקהילה הן במקלטים ובממ"דים והן בהוצאת החניכים לימי כיף במרכז הארץ."
על הירתמותה של התנועה למענם במהלך האירועים בדרום יש לשלוסברג רק מילים חמות. "התנועה הארצית נרתמה לסיוע ליישובי הדרום בשלוש שכבות שונות. הראשונה, הבאת מדריכים נוספים כתגבור, השנייה, הקמת מחנות או מתחמי הפעלה במקומות שונים בארץ בהם יכלו הילדים להתאוורר והשלישית, הדרכות שכל התנועה עברה על מה שקורה בדרום ועל שותפות הגורל. אנחנו מבססים את החיים שלנו בארץ על ערך החיים וכשיורים עלינו אנחנו ניאבק בכך שנייצר יותר חיים- יותר פעילויות חינוך ויותר יותר פעילויות תרבות. זוהי המהות מבחינתי בהגברת החוסן של בני הנוער באזור הזה, וכך ניתן לעבור את התקופות המאתגרות האלו."
בשיתוף תנועת הנוער העובד והלומד
לפנייה לכתב/ת 
