רמת השרון לא משהו

"פנסים" הוא ללא ספק אלבומה הטוב ביותר של שרון חזיז עד כה, אבל אלבום טוב הוא לא. אמנם יש בו אחידות משכנעת, טקסטים שאינם מביכים והפקה נחמדה, אבל מה שאין בו זה קסם, שירים נצחיים, הפתעה, דימוי משכנע, ויותר מכל אין בו נוכחות של אמן שיש לו משהו מעניין לומר.
למרות זאת, ולפני הכל, צריך לתת לחזיז קצת קרדיט. היא ניסתה לעשות את האלבום שהכי משקף את אישיותה האמיתית. השתקפות זו מתחילה כבר עם עטיפת האלבום, בה מוצלמת חזיז כמו ילדה טובה מ"עניין של זמן" שהתבגרה בעשר שנים, חייכנית ותמימה, יפהפייה כמו תמיד. היא מיתנה את מיניותה, שלחה את יוליה לכל הרוחות ומצהירה משהו בסגנון "קבלו אותי כמו שאני". הבעיה הגדולה היא שלא בטוח שה"אני" הזה מעניין מישהו.

פספסת משהו איכותי

התמונה מתבררת בהאזנה לאלבום. יש בו קובץ שירים שכתבו ארקדי דוכין, פבלו רוזנברג, חוה אלברשטיין וגיל צ'רנוביץ' - אותם לא ארצה לנצור. ושירים נוספים של עברי לידר (שגם הפיק את האלבום ועוד מעט נגיע אליו) ואורית בארי, כרגע יוצרת אלמונית, המספקים את הרגעים היותר מוצלחים.
רוב השירים עוסקים כמובן באהבה, אבל לא בצורה מעניינת. לעתים, כמו ב"פנסים", מייסודו של לידר, זה מעלה חיוך: "תקשיב, אתה פספסת משהו איכותי, כמו שוקולד או סרט איטלקי, כמו מסיבה פרועה בערב יום שישי"; אבל בשירים אחרים, כמו ב"אור" ו"בדמעות שלך", זה לא ממש מתרומם למקום מוצלח באמת.
מקרה מצער יותר הם שני השירים שתרמה חוה אלברשטיין לאלבום, "עליזה" ו"תגידי", שניהם לא רעים בפני עצמם (טוב, גם לא ממש טובים) אבל בביצועה של חזיז מצליחים ממש להרגיז; חזיז נשמעת בהם כמו תלמידת בית ספר ששרה בטקס יום העצמאות.
שאר השירים לא חורגים מהשטנץ הרגיל: חזיז באה, הולכת, חוזרת, מתעצבת, מקיימת, מבטיחה, מתמוססות וכו'. שום דבר מרתק לא קורה; אין באלבום הזה סלוגנים תופסים על פנטזיה, סקס, מחנק, שחרור, ואין בו תחושה אמיתית של סטייל, של הקצנה, סכנה, התרסה, משהו שיהיה אפשר להיאחז בו. רק גיבוב של חרוזים שמספרים סיפורים לא מעניינים. אה, כן, יש גם שיר אחד שאת מלותיו היא כתבה בעצמה, שהוא התחלה של משהו חיובי.

למה המיתרים?

ועכשיו לעברי לידר. הוא מתגלה כאן כמפיק מוכשר. לעיתים הוא אמנם מפספס (כמו בעיבוד הילדותי לפזמון של "קורא לי לחזור"), פעמים אחרות הוא צפוי אבל ענייני (גיטרות אקוסטיות המועשרות בלופים מקומפרסים ב"פנסים"), ולעתים תכופות הוא מוכיח טעם טוב. עוד שניים-שלושה אלבומים והוא יוכל לשאת בתואר מפיק בכבוד.
ולמרות לידר, יש באלבום שתי נקודות תורפה מעצבנות באמת: האחת היא השימוש המיותר והצפוי בכלי מיתר ב"נעוף" ו"בדמעות שלך". השנה האחרונה תיזכר בתולדות המוזיקה הישראלית לא רק כאחת השנים היותר שחונות אלא גם כשנת רביעיות המיתר. כל שיר שני שיצא לרדיו - בין אם זה נמרוד לב, או שלמה ארצי - ניחן ברביעיית מיתרים רומנטית. הטרנד יצא משליטה ועבר זה מכבר כל גבול, ויחד עם הפליי-ליסטים והאלבומים הזקנים ששטפו את הרדיו, אנחנו חוזרים במנהרת הזמן חמישים שנה אחורה.
לעתים, כמו במקרה של לב, השימוש (בעיקר בזכות הראש הבריא של משה לוי) היה מתוחכם וענייני, גם אם לא מחוייב המציאות, אבל באלבום של חזיז המיתרים רק ממחישים את חולשותיה. קולה ואישיותה נבלעים ביניהם. לידר דווקא לא הגזים ולא היה בומבסטי מדי, אלא שמלבד לבוש הולם, לא קורה שם הרבה. זאת למרות שירון גוטפריד, שכתב את העיבודים לכלי מיתר, הוכיח (שוב) שהוא תותח אמיתי.
נקודת התורפה השניה היא החזרה על השטיקים של דנה ברגר עם הקול המאונפף-רדיופוני. אגב, גם אצל ברגר, עם אלבום השני-שירים-וחצי שלה, המאניירה הזאת היתה חסרת אמינות, אבל איכשהו ההפקה של עופר מאירי הוציאה אותה גדולה, עד כמה שאפשר. באלבומה של חזיז, תחת הדימוי החדש, זה פשוט מביך.
"פנסים" אינו אלבום רע, הוא רק צפוי ולא חורג מהתחלואים שהשתלטו עלינו השנה. יכול להיות ששלושה שירים באמת גדולים היו מצילים את המצב, אולי כיוון אחר בהפקה היה מעורר עניין. לאחרי האזנות חוזרות ונשנות לאלבום, נותרתי עם נקודה אופטימית אחת: הצוות הנוכחי של חזיז, בעיקר לידר אבל גם בארי (עם שיוף קפדני בקצוות) יכול להתעצב לגוף שיוציא בעבורה בעתיד דברים טובים באמת.