"החברה הגאונה": מי שקרא - ייהנה, מי שלא - ייהנה יותר
אחרי שצברו מיליוני מעריצים בעולם, החלק הראשון של "הרומנים הנפוליטנים" מאת אלנה פרנטה מגיע למסך. כמו בספר, גם בסדרה עשו כבוד לשפה האיטלקית והעניקו תשומת לב לפרטים הקטנים. ובכל זאת ולמרות הליהוק המדוייק, המורכבות של הדמויות קצת נעלמה במעבר ממילים לתמונות
אל תסתבכו עם קוראי ספרים: כשזה מגיע לטלוויזיה – קשה מאוד לרצות אותם. אם הגרסה הטלוויזיונית של הספר לוקחת לעצמה את החופש ומעניקה פרשנות משלה למקור – הם יזדעקו על הבגידה. אם היא נצמדת אליו בנאמנות – הם יתלוננו על היעדר ערך מוסף. בשורה התחתונה ההשוואה מיותרת: טלוויזיה (או קולנוע) לעולם לא יהיו ספר ולהיפך.
הפופולריות של הרומנים הנפוליטנים, הקוורטט הספרותי של אלנה פרנטה שיצא לאור בשנת 2011, מתחרה בזו של סדרות טלוויזיה. מעל 10 מיליון איש ברחבי העולם קראו את כל ארבעת הספרים שבסדרה ולפופולריות הזאת, ולבאזז שנוצר סביב זהותה הלא מפוצחת של פרנטה, מן הסתם יש חלק בהחלטה של HBO להעלות סדרה המבוססת עליהם. ככה שאת הקהל הפוטנציאלי של "החברה הגאונה" – שמונה פרקים המבוססים על הרומן הראשון, ושהראשון מתוכם שודר אמש בארה"ב – אפשר לחלק לשני חלקים: מי שקרא את הספרים ומי שמגיע אליה כדף חלק.
מהפרקים הראשונים של "החברה הגאונה" ניכר שהיא נמנית על קבוצת הנאמנים. פרנטה עצמה היתה מעורבת בהפקה באמצעות התכתבות דרך צד שלישי, ומהצפייה ברור שלויאליות לספרים היתה אחד הערכים העליונים בעבודה על הסדרה. הליהוקים (רק אלה של הבנות – אלנה ולילה הילדות והמתבגרות - ארכו שמונה חודשים ובחנו 9000 ילדות ובנות-נוער) מדויקים להפתיע בהתאמה שלהם לתיאור הדמויות של פרנטה, השינויים הבודדים בעלילה הם מינוריים וכמעט לא מורגשים והסט של שכונה נידחת בנאפולי של שנות החמישים נבנה עם הרבה תשומת לב לפרטים הקטנים. כמו כן, ניצלנו גם מהנטייה המגוחכת של סדרות אמריקניות, שהעלילה שלהן מתרחשת במדינות ששפת האם שלהם אינה אנגלית, להפוך את הדמויות לדוברות אנגלית שוטפת. "החברה הגאונה" נצמדת לשפת המקור והיא דוברת איטלקית.
הנאמנות הזאת מסייעת ל"חברה הגאונה" להעביר את שני הרבדים שמעסיקים את פרנטה לאורך כל ארבעת הרומנים ומתמזגים לכדי עלילה ממכרת: החברתי – פער המעמדות, האלימות שמאוד נוכחת בסדרה, האופן שבו כסף מעצב אותנו וכמו שמירי רגב היתה מגדירה את זה – היחסים המורכבים בין גברים לנשים. במקביל, גלגל השיניים שמניע את העלילה הוא הרובד האישי - מערכת היחסים האינטימית, החברות-יריבות בין שתי ילדות שמתבגרות יחד בשכונה ענייה וחולמות על חיים אחרים.
המגמה הזאת אולי תרגיע את קוראי הספרים שיגיעו לסדרה – במובן הזה לא מדובר במוצר שמבייש את המקור שלו אלא מהווה חוויה משלימה, אם כי אולי קצת רפטטיבית, לספרים עצמם. סביר להניח שמי שהצליח איכשהו לחמוק מהרומנים ייהנה ממנה אפילו יותר – מבחינה ויזואלית היא יפהפיה, העולם שהיא מציירת מרוחק וזר לנו בכל כך הרבה מובנים שהוא מאפשר אסקפיזם איכותי ומתגמל.
האלמנט היחיד שנדמה שהסדרה לא מצליחה ללכוד והולך לאיבוד בדרך למסך הוא המורכבות של אלנה (לנו) שבאה לידי ביטוי בספר כשהיא מתארת את חייה, ומן הסתם קשה לתרגם לאלמנטים עלילתיים. לעלילה הוצמדה קריינות של אלנה כמספרת שאמורה לחפות על החסר הזה, אבל בסופו של דבר, לנו, שהיא דמות מופנמת שרוב הדרמה שלה מתרחשת בתוך עולמה הפנימי, משלמת את מחיר המעבר ממילים לתמונות זזות. שמונת הפרקים יגיעו בחודש הבא לצפיית בינג' בHOT ובסלקום TV, אם לא הספקתם להשלים את החומר עד למבחן, זאת ההזדמנות שלכם.
