ביקורת סרט - "אלמנות": הרבה יותר מגירל פאוור
במרכז הסרט "אלמנות" עומדות שלוש נשים המוציאות אל הפועל, בשיתוף אישה רביעית, את השוד הכושל שתכננו בעליהן המנוחים. אבל אל תטעו, סרטו של סטיב מקווין הוא לא עוד "אושן 8", אלא מסמך חברתי נוקב על אמריקה של היום והפערים הגזעיים ומגדריים שבה
יש בסרט "אלמנות" (Widows) שוט רציף נפלא אחד, כשתי דקות אורכו, שבו המצלמה ממוקמת על הטמבון של מכונית נוסעת ובה פוליטיקאי עשיר ומושחת המתמודד על מקום במועצת העיר שיקגו. בעוד הוא מפטפט בפנים, סוקרת המצלמה את הסביבה, חושפת את המעבר החד משכונת עוני למגורי פאר הנמצאים, כאמור, במרחק של נסיעה בת דקותיים. כך מגלה סרטו החדש של סטיב מקווין, תוך שימוש בזמן אמת, את הנושא שבמרכזו: חוסר השוויון הגזעי, המעמדי והמגדרי המתקיים באמריקה של ימינו.
לא בדיוק משהו שלא שמענו עליו, אבל מקווין לפחות מקפיד שלא להפוך את סרטו להטפה דידקטית כנגד אפליית מיעוטים, שבאמריקה של עידן טראמפ נדמית קיצונית מתמיד. אחרי הכול, את תפקיד המורה המנפנף באצבע מקווין כבר יישם בסרטו זוכה האוסקר, "12 שנים של עבדות" שגיבורו היה שחור משכיל שנמכר לעבדות ונגאל על ידי דמות שגילם המפיק הלבן של הסרט (בראד פיט).
סרטיו הקודמים של מקווין שילבו, ברמה כזו או אחרת, פורנוגרפיה ואמנות. בין אם היה זה "בושה" מ-2011 שצלל אל נבכי ההתמכרות למין, וכמובן "12 שנים" שהתענג על ייסוריו הפיזיים של גיבורו השחור באמריקה של תקופת העבדות. "אלמנות" הוא ניסיונו הראשון במה שאפשר לכנות "סרט ז'אנר", ומקווין מוכיח בו, בראש ובראשונה, את יכולתו לעצב על הבד סיפור מתח סוחף משולב ברגישויות חברתיות עדכניות.
"אלמנות" (שזכתה גם לגרסה אמריקנית ב-2002) הביאה את סיפורן של שלוש נשים המוציאות אל הפועל, בשיתוף אישה רביעית, את השוד הכושל שתכננו בעליהן המנוחים. בסרטו של מקווין, שכתב את התסריט יחד עם גיליאן פלין ("נעלמת"), אלו הן ויולה דיוויס, אלמנתו של נהג הבריחה של חבורת השודדים שהופכת למנהיגה של כנופיית הנשים, וכן אליזבת' דביצקי ומישל רודריגז. כאשר כל אחת מהן נקלעת למשבר אישי וכלכלי – חמישה מיליון דולר שתכננו בעליהן לשדוד נראים כמו הפתרון הטוב ביותר למצוקתן, בעיקר כאשר התוכניות המפורטות מוכנות ומשורטטות. כדי להשלים את התמונה, השלוש מצרפות אליהן ספרית שחורה, אם חד הורית קשת יום (סינתיה אריבו) שתשמש כנהגת הבריחה שלהן.
לעוד ביקורות קולנוע:
חיות הפלא: פשעיו של גרינדלוולד
במקביל, מעצב הסרט נרטיב פוליטי שנדמה כאילו נלקח מהדרמות החברתיות הנוקבות של ג'ון סיילס ("עיר של תקווה"). על רקע הבחירות המוניציפאליות הקרבות, פוליטיקאי אמיד (קולין פארל) מתמודד על כסאו במועצה של אביו הגזען (רוברט דובאל). יריבו הוא גנגסטר שחור (בריאן טיירי הנרי), המאיים על אחת האלמנות להשיב לו את חובו של בעלה המנוח בסך 2 מיליון דולר. לצדו פועל אחיו שהוא בריון סאדיסט המגולם בידי דניאל קלויה, שעושה כאן תפקיד שונה מאוד מזה שהעניק לו מועמדות לאוסקר ב"תברח".
הסרט מתרחש על רקע איזושהי התפכחות מעידן אובמה, במיוחד כאשר צעירים "הנחשדים" כשחורים נופלים קורבן לחדוות ההדק של שוטרים לבנים. "אלמנות", כמו "תברח" לפניו, אומר ששום שינוי אמיתי לא התחולל באמריקה בתקופת אובמה: העמדת הפנים הליברלית נחשפת, והמתחים הפוליטיים בין שחורים ולבנים אפילו מתעצמים.
עדיין, זהו סרט שבו חבורה מעורבת גזעית של נשים נוקמת בגברים המושחתים, שחורים ולבנים כאחד. סרט שמציג אחווה מעמדית-גזעית נשית מול גזענות גברית. סרט שוד המשקף את רוח העידן הנוכחי, שבו כוח נשי מתאגד נוכח ניצול אישי, מעמדי וגזעי. המאבק שלהן הוא לא פחות מהישרדות בעולם גברי אלים ובוגדני. מורכבות היא אולי לא הצד החזק של "אלמנות", אבל לפחות הגיבורות-שודדות שבו אינן מייצגות איזו פנטזיה פמיניסטית דלה.
לא כל התפניות העלילתיות בסרט עובדות ממש, ודמותו של הבעל המנוח שמגלם ניסן אינה כתובה באופן משכנע. נוכח התפקיד המשמעותי שיש לדמות הזו, על אף שוליותה בסיפור - העובדה הזו צורמת למדי. דברים דומים אמורים בדמותה של אמה (ג'קי וויבר), אלמנת שודד אחרת שאינה רואה כל פסול בכך שבתה תפנה לזנות על מנת לכלכל עצמה, בהיעדרו של בעלה האלים. ככלל, נדמה ש"אלמנות" לא מצליח להשתחרר מהתחושה שזוהי, בראש ובראשונה, סדרת טלוויזיה שצומצמה למידותיו של סרט קולנוע.
אבל איזה סרט קולנוע! כזה שמציע סיפור שוד לקהל התובע הרבה יותר מאשר מעקב אחר תכנון מדוקדק וביצוע עשוי למשעי. בגזרת המשחק, תענוג לצפות בוויולה דיוויס שמוכיחה, למי שעוד היה צריך להשתכנע, שהיא אחת השחקניות האמריקניות הטובות ביותר היום – השילוב בדמותה של נקמה, הישרדות, נחישות ופגיעות הוא שמעניק ל"אלמנות" את כוחו הרגשי.
