דווקא בחורף: אילת בצבעים אחרים
חופשה בעיר הנופש הדרומית ב"עונה הקרה" זולה משמעותית מהמחירים הרותחים של העונה החמה. האווירה שונה והכל מרווח יותר. ירדנו לבדוק מה התחדש, מה נשאר תקוע ולמה העיר הזאת עושה לנו את זה למרות שהיא עדיין רחוקה מלממש את הפוטנציאל שלה. צפו
"אם הכל כלול אז מה הטעם?", משפט הסלוגן של אילת בשנת 2017, אומר הרבה על העיר ועל תחושות התושבים עד היום. ירדנו לעיר הנופש הישראלית דווקא בתחילת החורף, כדי לראות אותה בגוונים קצת אחרים מבדרך כלל. אז נכון, הרבה חדש אין בה, אבל דווקא בעונה הקרה אילת הופכת למקום מפלט יותר מתמיד, ולא רק בגלל הבריחה מהקור.
כך אנחנו ראינו את אילת בחורף:
בימוי וצילום: אסף קוזין. עריכה: גיא פוקס.
עם כל האהבה לעיר הזאת, למה תמיד מרגיש שהיא מפוספסת? שהיא רק ליד הדבר האמיתי? משפט הסלוגן מ-2017 מצביע על המתח הגדול בין בעלי המלונות לבעלי העסקים הקטנים, שרוצים שהתיירים שמבקרים בעיר יגיעו גם אליהם. אבל הקרב על התייר הוא לא הבעיה היחידה שמונעת מאילת לממש את הפוטנציאל האדיר שלה עד הסוף.
"שדה התעופה של אילת חוצה אותה במדויק, ומבדיל בין החלק הפלסטיקי של המלונות לבין העיר האמיתית שמאחור", משפט נוסף שמגדיר את העיר בצורה די מדויקת, מגיע מפי אחד מאנשי המפתח בעיר: אדם יוספה, מנכ"ל עמותת המסעדות והברים של אילת.
הרי כשחושבים על זה, לאן אנחנו מפנים את המבט שלנו מיד עם הנחיתה והיציאה מהמטוס? בדיוק. וזה מה שתושבי העיר ובעלי העסקים (ולא המלונות הגדולים) מנסים לשנות. "התיירים צריכים להגיע יותר לעיר עצמה", מסכם יוספה.
הביקור בחודש נובמבר בעיר מגלה שאילת היא המקום הכי נעים להיות בו בארץ. הבריכות בבתי המלון לא גדושות באנשים, כך שלא תצטרכו לריב על כיסא בקו ראשון למים. הטיילת המחודשת (שבעבר אכלסה דוכנים שהתפנו לטובת חנויות מפונפנות - וחבל) הופכת לאטרקציה בפני עצמה, מאחר שהיא מרווחת יותר, וכנראה תשמעו גם יותר שפות זרות מאשר עברית. מחירי הלינה זולים בהרבה מאותם חדרי מלון שתמצאו בקיץ, ובחנויות שמוכרות הכל ללא מע"מ לא תצטרכו להמתין שעות בתור לקופה.
המצפה התת-ימי הוא אומנם אחד המקומות הוותיקים בעיר, אבל גם הוא התחדש בשנתיים האחרונות: האושנריום ושייט בסירת זכוכית. גולת הכותרת של הפארק היא באמת התוספת החדשה - האושנריום, לשם הביאו כמה שחקנים חדשים בדמות כרישים קטנים ומגוון צבעוני וזוהר של דגים יפים.
המחירים נעים בין 99 שקלים - כניסה לפארק בלבד, 109 - לפארק ולאושנריום ותוספת של 40 שקלים אם תרצו את השייט. אלו המחירים למבוגר. ילדים, תינוקות ופנסיונרים מקבלים מחירים מעט יותר נמוכים, אבל בחישוב של משפחה בת ארבע נפשות - לא מדובר בבילוי זול.
בשיחה עם יוספה אפשר להבין שאם תוציאו את האף ממקומות הבילוי שליד בתי המלון בטיילת הצפונית, תגלו עולם קולינרי שלם. דוכני אוכל רחוב אותנטיים שמתחבאים בתוך השכונות של העיר, מטבח מרוקאי שמכין אוכל ביתי עם טוויסט, מסעדות חדשות שנפתחו בשנתיים האחרונות וברים שמציעים יותר מנרגילה ומוזיקה רועשת.
כך תיראה הטיילת החדשה
המסעדה האחרונה שנפתחה בעיר נקראת "לה רו" (La Rue) – מסעדת פיוז'ן שמשלבת בין אוכל אסייתי לים-תיכוני. מיד עם הכניסה אליה מבינים את משמעות השם שלה, "הרחוב", מאחר שהיא בנויה ומעוצבת כרחוב אירופי ציורי.
ארבעתם - נתן ארטיונוב, יעקוב זיורקין, יגאל מאמוס ותומר ענקרי (שהוא גם השף של שני המקומות) - מחזיקים במקום נוסף ויחסית חדש בעיר, "המבשלה", בר אוכל עם מבשלת בירה וברזים של בירות מכל העולם לצד כמה מנות נחמדות. אגב, שניים מהבעלים של "לה רו" ו"המבשלה" כלל לא נולדו באילת, אבל אוהבים אותה ונלחמים שתצליח כאילו היו כאן מיומם הראשון.
לצד שתי אלו תמצאו גם את מסעדת "קולוניה", שנמצאת בצד הדרומי של העיר לכיוון הגבול עם טאבה. מסעדה עם אופי מאוד משוחרר ונוף נקי, ישר אל הים וההרים של המדינות השכנות ממול. וישנו גם הבר הג'ספר 08, שנפתח בשנה האחרונה בתוך מלון אגמים ומשמש גם אולם הופעות, עם תפריט אוכל וקוקטיילים שמזכיר כמה מקומות בתל אביב.
בר נוסף שגם הוא לא חדש כל כך (כשלוש שנים) אבל שווה אזכור הוא ה"שמה שמה" (SHAMA SHAMA). הבר נמצא במפלס העליון של אזור התיירות במרכז העיר, מעל בר אחר בשם "הספרייה".
שני הברים קרובים מאוד זה לזה פיזית, ועם זאת רחוקים מאוד במהות. ה"שמה שמה" הוא פאב שכונתי שפונה בעיקר למקומיים, ולכן גם המחירים בו צנועים יותר, המוזיקה מגוונת "אבל לא משמיעים פה מזרחית", אומר בעלי המקום, והאווירה די רגועה עד השעות שלאחר חצות, אז מתעורר המקום לווליום קצת יותר גבוה. לעומתו, בבר הספרייה שמתחתיו כן תמצאו מוזיקה מזרחית, אפשרות לעשן נרגילה, והאווירה היא יותר של מועדון ריקודים.
לא רחוק מהם בהמשך הסמטה נמצא בר נוסף בשם "מסי", וגם הוא בדומה ל"שמה שמה" מזכיר בר שכונתי תל אביב, ולאחרונה מספק גם הופעות חיות על הבמה הקטנה במקום. מומלץ מאוד למי שמחפש אווירה קצת שונה משאר הברים ה"טיפוסיים" בסביבה.
דבר נוסף וחדש שנפתח לאחרונה באילת הוא תצפית מרשימה מאוד. התצפית ממוקמת באחת השכונות הגבוהות יותר בעיר - שכונת השחמון - על שתי גבעות גרניט, ושביל הגישה אליה מואר כולו. הנוף שנשקף ממנה הוא של כל העיר, ים סוף, הרי ירדן וערב הסעודית.
עכשיו נניח לרגע את כבודם של מקומות הבילוי האלה בצד, כי אי אפשר להתעלם מהשאלה היותר משמעותית כשמגיעים לכאן – איפה ישנים? באילת שולטות מספר רשתות גדולות של מלונות, שהבולטות מביניהן הן ישרוטל ופתאל. אחריהן ממוקמות ברשימה רשת רימונים, אסטרל, דן ועוד מלונות שעומדים באופן עצמאי.
בשנתיים האחרונות תיירות החורף באילת קיבלה חיזוק רציני - מצד מדינות מזרח אירופה בעיקר, הודות לקווי טיסה חדשים שנוחתים בשדה התעופה עובדה. חלק גדול מאותם קווים שייכים לחברות לואו-קוסט, ואלו מקבלות סבסוד ממדינת ישראל עבור כל נוסע שהן מביאות לכאן.
השנה המצב אולי ישתנה במעט, היות שקווים חדשים התווספו לחורף הקרוב, ואלו יגיעו ממדינות קצת יותר מבוססות במרכז אירופה ומערבה, דוגמת גרמניה, ספרד ושוודיה.
עם זאת, עבורנו הישראלים, חלק מהחוויה האילתית הוא הפינוק של לא לעשות כלום במלון הגדול. על הקונספט הזה בונות בעיקר הרשתות הגדולות: דן, פתאל, רימונים, אסטרל וישרוטל.
לדוגמה, בפתאל ינסו למשוך אתכם להישאר במלון בזכות חבילות ה"הכל כלול" של הרשת. בישרוטל מרבית המלונות של הרשת מתרכזים ליד הטיילת הצפונית, שעליה נמצאים גם כמה מקומות בילוי שנמצאים בבעלותה, דוגמת בר ה"מאנקיז" המפורסם, מסעדת לה קוצ'ינה המפונפנת ומסעדת אנג'לינה הכשרה.
גם בר הג'ספר 08 שהוזכר קודם שייך לרשת, והוקם בעלות של לא פחות משלושה מיליון שקלים במלון אגמים. כך שגם אם אתם כבר יוצאים מכותלי המלון הענקיים - נראה שלא תתרחקו יותר מדי, ותסיימו את הבילוי עדיין באזור המלונות.
האירוע הכי מומלץ ונוצץ של הרשת הוא מופע "וואו" (WOW), שמתחדש מדי שנה כבר מעל עשור ומביא לעיר ניחוחות חו"ליים כל פעם מחדש. המופע, בניצוחו של חנוך רוזן ובהפקת טבת הפקות, מביא לבמת האולם במלון רויאל גרדן רקדנים, אקרובטים, זמרים, קוסמים ושלל אמנים מכל העולם.
השנה המופע נקרא "וואו וגאס", והוא אכן מנסה להביא לאילת את הניחוח הווגאסי שלא מעט משווים לעיר הדרומית. הרי המראה הפלסטיקי של המלונות הגרנדיוזיים מצד אחד, מול המדבר הצחיח מצד שני והמרחק מ"שאר העולם", מעלה דמיון מסוים בין השתיים, מלבד פרט "קטן" בשם קזינו כמובן.
אז אין ספק שמדובר בהצגה הכי טובה בעיר, עם רמת אקרובטיקה שמוציאה מפיות היושבים בקהל את המילה "וואו" לא פעם אחת. יחסית לשנים קודמות המופע יותר יפה ומרהיב – כולל הופעות של זמרים ענקיים כמו אלביס, מרלין מונרו ופרנק סינטרה המוצגים בהולוגרמה, שלרגעים ממש מחזירה אותם לחיים. אבל חסרים בו רגעי ה"וואו" האמיתיים שכבר היו בו בעבר: הריקודים היותר מרשימים והאקרובטיקה הבלתי נתפסת שראינו בשנים אחרות. עדיין שווה כניסה.
המופע הזה הוא מענה לחיי הלילה והבידור הלוקים בחסר כאן. יש אומנם שני מתקנים לאוהבי האקסטרים באזור הטיילת, אבל אם אתם פחות בקטע של בחילה וכאב ראש שמצולמים לעיני העוברים ושבים – כדאי שתוותרו על התענוג.
מתחם הקולנוע התלת-ממדי שהביא בשורה מחדשת לעיר לפני אי אילו שנים, האיימקס, נסגר וזהו. כאן פחות או יותר מסתיימת חוויית הבידור לכל המשפחה. מובן שבזה לא נכללים מופעי מוזיקה, קומדיה והפסטיבלים השונים שמגיעים לעיר, אבל לא באופן יומי וקבוע.
מובן שישנם הפאבים והמועדונים בעיר, שיספקו בילוי לאלו מכם שמחפשים מה לעשות בשעות מאוחרות יותר.
נקודה בעייתית נוספת בעיר שצריך להסביר היא המוניות. במשך שנים היה כאן כאוס בכל הנוגע לחברות המוניות ולנהגים עצמם. לא פעם קרה שנסיעה של פחות מחמש דקות, למשל בין קניון מול הים לשדה התעופה, עלתה 25 שקלים. זכורים לי גם מקרים שבהם נסיעה בשעת לילה מאוחרת, כאשר הנהג יודע שאין לו הרבה תחרות, עלתה יותר מ-50 שקלים, ומדובר על מרחק קצר שבין אזור התעשייה לאזור המלונות הצפוני. ואיך אומרים? אמון לוקח שנים לבנות ורגע אחד להרוס.
אז אחרי לא מעט שנים של חוסר אמון בין התיירים לנהגי המוניות בעיר, יש ניסיון לעשות סדר ולבנות אותו מחדש. כיום יש באילת ארבע חברות מרכזיות ומוסדרות: מוניות שחמון, מוניות פתאל, מוניות הים האדום ומוניות טאבה. "כל מי שלא שייך אליהן, חוץ מגט טקסי שנכנסו גם לאילת, הוא נהג פרטי שלא מחויב לציית לחוקים, אז שימו לב את מי אתם לוקחים ואל תניחו שכולנו מנסים לעבוד עליכם", אומר רפאל גד, נהג מונית ותיק בעיר.
מדובר בעיר עם פוטנציאל להיות משהו גדול וטוב בהרבה ממה שהיא כיום, רק שיש יותר מדי גורמים שמנסים למשוך אותה לכיוונים שונים. מצד אחד, בעלי רשתות המלונות, שהאינטרס שלהם הוא להשאיר את האורחים כמה שיותר בתוך המלון או בסביבתו.
מצד שני בעלי האטרקציות, המסעדות והברים שיש ברחבי העיר - שעל חלקם אולי בכלל לא שמעתם, וחבל. ועוד לא דיברנו על חלקן של המדינה והעירייה, משקיעים פרטיים, תקציבים ותוכניות פיתוח שהשתנו לאורך השנים, אבל את אלו נשאיר לכתבה אחרת.
הכתבה הזאת לא באה לספר רק על מקומות חדשים בעיר, מהסיבה הפשוטה שאין ממש כאלה. היא גם לא באה לספר סיפורים שיפארו את העיר וינסו למכור לכם לוקש בזמן שרובכם מכירים את הסחורה. הכתבה מגיעה מאחת המעריצות הגדולות של אילת עוד מגיל קטן, מסקרנות גדולה בכל פעם שקורה משהו בעיר, מאהבה תמימה לאחד המקומות הכי יפים בארץ, ובעיקר מתוך רצון שהיא תהיה טובה יותר - לכולם.
משהו באוויר היבש שלה, לצד השילוש הקדוש של נוף מדברי, ים צלול וקו רקיע של מלונות פאר, הופך את ההגעה אליה למרגשת בכל פעם מחדש. אז היא לא באמת המקבילה הישראלית של לאס וגאס, אף שמחלון המטוס הקטן אפשר לרגע להתבלבל ולחשוב שמדובר בדגם מיניאטורי שלה. וכן, בקיץ יקר כאן כמו שחם כאן, אבל לתת לאילת צ'אנס ביתר עונות השנה – זה לא רעיון רע בכלל.
הרי לא משנה כמה ישנאו אותה או יקטרו עליה, בסופו של דבר זה עדיין כיף להגיע לנופש בעיר הכל כך מרוחקת משאר המדינה - גיאוגרפית ומנטלית.
נכון, לישראל ישנן תל אביב וירושלים, צפון הארץ ואזור הערבה כדי לספק יעדים טובים לחופשה ולתיירות, אבל בסופו של דבר אילת היא עיר הנופש הנצחית שלנו.
הכותבת הייתה אורחת של רשת ישרוטל ואיגוד התיירות אילת.
