לא קונים אופנועים, כי החופש כבר כאן / טור דעה
השוק הדו-גלגלי בישראל ממתין כבר שנים לשווא לפליטי הפקקים שאינם מגיעים, וגם תעריפי הביטוח הגבוהים אינם מצדיקים את מיעוט הרוכבים. לגיא בן ברק יש הסבר מאוד פשוט לבעיה: החופש זמין
אתה חושב שאתה חופשי, אבל אתה לא חופשי לחשוב. כך היינו במחצית המאה הקודמת בקריית חיים, עיירת הולדתי. מה שרץ לך בראש היה רשום על שם מישהו. אבא, מורה, בן גוריון. ארץ של אידאלים ומרובעים. "אתה מנגן יפה אבל לא נכון". "ילד טוב משאיר צלחת ריקה". מתוכנתים היינו כמו עובד במפעל הונדה. נכנס בן 18 ויוצא בארון.
השכן שלנו, פאוול, היה בעליו הגאה של אופנוע ב.מ.וו, בוקסר כמובן, בלי זנב ובלי שרשרת. קינאתי בו כשהיה מפמפם ברחובות הקריה השוממים, בעוד אשתו ספונה בסירת הפח לצדו, נראית כאילו רק מקלע חסר לה כדי להצטרף לקלינט איסטווד בנשרים פשטו עם שחר.
בית על יד גר מוטל'ה קריצ'מן, נהג אוטובוס ואלוף ישראל באנדורו. עם המצ'לס 350 רכב לבן שמן, לאט, ניצח מירוץ, גם כן לאט, וחזר מהר למשמרת באגד. בחדרי הייתי דוהר עם האופנוענים השכנים למחוזות רחוקים, מעבר לגבולות הקישון ואפילו הצ'ק פוסט. כי האופנוע העניק לבני דורי חופש. בעידן בו מבחר הדו-גלגליים בישראל הקטנה היה עלוב, אך מספרם על הכבישים לא היה רחוק מזה של מכוניות.
אז מה השתנה? כיצד הגענו ממצב של שוויון ל-3 מיליון מכוניות מול בקושי 130 אלף דו-גלגליים? אל תחפשו את התשובה במחירים הגבוהים של הדו-גלגלי בישראל. זה קל מדי. אנחנו הרי רוכשים בכול שנה כרבע מיליון מכוניות חדשות שהזולות בהן עולות פי ארבעה מקטנוע, בעוד מספר הדו-גלגליים החדשים - כולל כל הקטנועים הזולים - הנמכרים בכול שנה מגרד בקושי את ה-18 אלף. בשנה ממש טובה.
ואל תחפשו את התשובה במחירי ביטוח גבוהים. קל מאוד לשכוח שמחיר הביטוח לדו-גלגלי בישראל בהחלט סביר, אם מתחשבים בכיסוי המוחלט וחסר התקדים שהוא נותן, מול הסיכונים וסטטיסטיקת התאונות המוכחת והמאוד כואבת. כן, ביטוח החובה בחו"ל אכן זול, אבל הכיסוי שהוא נותן למשל בטיפול רפואי לכלל המעורבים, פיצפון אם בכלל. ולא דיברנו על פיצוי, שיקום ואבדן כושר עבודה.
ולא, אל תחפשו את התשובה ברצון בלתי ממומש להימלט מהפקקים. לא בטוח עד כמה קורעת לב היא ההתלבטות של רבים וטובים בין מקלחות לילדים וקיטורים של בן או בת הזוג האורבים בבית, לבין רביצה בנוחות במכונית, במזגן, עם הרדיו והטלפון.
אל תחפשו את התשובה באופניים החשמליים. האמת המרה היא שהנוער בישראל הפסיק לרכוב על אופנועים הרבה לפני שלקה בדיבוק הדיווש על בטריה.
מבחינתי זה הרבה יותר פשוט. התשובה למיעוט הבוטה של רכב דו-גלגלי בישראל היא חופש. אם בעבר היית קונה אופנוע כדי לפרוץ גבולות פיזיים ונפשיים, חברתיים וגיאוגרפיים, רק להתניע, להמריא ולברוח, הרי שכיום בין האותיות הלבנות למקשים השחורים, בין הוואטסאפ ללואו-קוסט ובין "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר" לספת הפסיכולוג, החופש זמין לכול.
ובמילים אחרות, לא צריך אופנוע מהיר ומסוכן כדי לרדוף ולהשיג אותו. ככה פשוט
לפנייה לכתב/ת 
