"מחר ניסע ללונה פארק": טריפ רע בקטע טוב
גיבורת הספר של אילנה ברנשטיין נאבקת לשמור על שפיותה ומתלבטת אם להצטרף לשושלת של אימהות רצחניות. האווירה קודרת והביקורת על זוגיות ומשפחה חריפה - אבל הקריאה בקומדיה השחורה מהנה
נהניתי מהספר הקצר הזה, גם אם הוא החריב לי את מצב הרוח. ברנשטיין והגיבורה שלה מצליחות להמחיש היטב את התחושה של חוסר ערך, את המיץ המריר הזה של חוסר אונים, ביקורת עצמית וביקורת חיצונית. בגלגולה הנוכחי - ספק חיה נרדפת, ספק משוררת בהתפרצות שירית שאיש כביכול לא ישמע - היא עסוקה בשני עניינים בוערים. אוטוטו עומדים לסלק אותה מדירתה, דירה ירושלמית בשנות ה-80, שאין לזהותה עם ירושלים ועם שנה מסוימת. אם הייתה לגיבורה דרך לגרום לילדיה לבהות במסך אלקטרוני כלשהו - במקום הטלוויזיה ההרוסה שעליה מודבק ציור מתחלף של הילדים - אולי היא לא הייתה נאלצת להבטיח להם ביקור בלונה פארק, אם יהיו ילדים טובים. כלומר, אם ייתנו לה מרווח נשימה מינימלי כדי שלא תצא מדעתה בציבור. שלא תוגדר רשמית כאימא רעה, בלתי מתפקדת, מול הרשויות.
"כשהם ישנים הם כמו מלאכים", מצטטת הגיבורה אישה אחרת, "אבל במשך היום מתחשק לי לרצוח אותם. זאת הייתה אימא שלא התביישה להגיד את מה שהיא חושבת. אם הייתי יודעת שזה מה שמחכה לי, הוסיפה ואמרה, לא הייתי יולדת אותם. דברי בשקט, אמרתי לה, והיא המשיכה". גם שהרה בלאו פירסמה לא מזמן רומן מעניין (וחצי אפוי) על האימהות הישראלית כמין פולחן דמוני. אצל בלאו, אי-הקמת משפחה וחיי רווקות הן פתח לסיפור מתח יחסית קומי. ברנשטיין, לעומת זאת, משתמשת בדמות קלאסית יותר של מפלצת ספרותית. האם הרצחנית בפוטנציה. שושלת שנמתחת ומתפתלת ממדיאה בדרמה היוונית ועד גיבורת "דולי סיטי", האם העוקדת-פוצעת-מרפאת בספרה של אורלי קסטל-בלום.
עיסוק קומי בתפקיד האימהי הוא תופעה בולטת גם בהקשר פופולרי ועכשווי. האימא הטלוויזיונית המרוטה שמגלמת ליטל שוורץ. האימהות הפרועות והצייתניות כאחד בסרטים כמו "אימהות רעות". אבל אצל ברנשטיין הקומדיה שחורה משחור והפרובוקציה או מריטת העצבים היא עניין מרכזי ולא רק תבלין או הבטחה לא ממומשת. "מחר ניסע ללונה פארק" נקרא כמעט כמחזה, כמונולוג שחודרות אליו מדי פעם תמונות או הבזקים של נוף ביתי, חיצוני, הזיות וזיכרונות שמתארת הגיבורה. אם היה מותר מבחינה חוקית ומוסרית ללהק ילדים למחזה כזה, היה אפשר לעשות פלאים עם התיאור הגרוטסקי, המוגזם, ההיפר-ריאליסטי הזה של סיטואציה משפחתית. כמו הילדים, גם הצופים במחזה מחכים לראות איזה מופע של אימהות עומדת ברנשטיין לבשל. איזה סוג של לונה פארק. האם הגיבורה תצטרף לאימהות הרצחניות, או פשוט תתפלפ באופן סופי, בלתי הפיך. לחלופין, האם תצליח להקשיב לקול הפנימי השפוי, המתפקד, האוהב. לגרור את עצמה בשערות ראשה ולהעניק לילדיה יום אחד של חסד, של משפחתיות לפי הספר.
גם דליה רביקוביץ, לדוגמה, מתארת את עצמה בשיר ששמו "בתור להצגה" עם ילד קטן, רגע לפני התקף חרדה או ביזיון שקשור לכסף. גיבורת השיר שלה חוזרת הביתה במונית, מחזיקה "פנינה ביד", את ידו של בנה. ברנשטיין - נציגה ייחודית וקודרת, אלימה כמעט, לזרם ספרותי מתחילת שנות ה-90 שהתלבש בעין ביקורתית על המוסדות שנקראים משפחה, זוגיות - לא מאפשרת לגיבורה שלה לעורר הזדהות כזאת. לייצר את הרכות הזאת. הילדים בספר מתוארים כשותפים וכאויבים באותה מידה. כבני חסות וכמטען עודף.
לרוב זאת בחירה אמנותית ודרמטית מעניינת, אבל מדי פעם מתפלקות לגיבורה רפליקות כמעט פובליציסטיות - "אימהות מחזיקות את החברה בחתיכה אחת. הן שומרות על הסדר הטוב, הן מספקות ילדים למכונה, מקריבות אותם למולך" - שגורמות לה להיראות יותר כפרודיה של משכיל ממורמר, חסר השפעה, ופחות כמו אישה שלפני רגע שקלה להרוויח כמה גרושים בזנות. אפילו החלקים האלה, הרגעים המניפסטיים או השחוקים, המופעים של כתיבה רעה, מקבלים משמעות. קוצר היד של הסופרת מתמזג עם כשליה של הדמות. מכל כיוון, ברנשטיין בודקת ומדגימה כאן כמה טעמים ובנות-טעם אפשר להפיק מיסוד של מרירות ושל מרה שחורה. לחיים!
"מחר ניסע ללונה-פארק", אילנה ברנשטיין, זמורה-ביתן, 223 עמודים
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות"
