הייתי בשוק. הוא מתחיל איתי! ולא דרך אפליקציה
לרגע בכל זאת שפשפתי עיניים, לא האמנתי. הייתכן שהאנושות לא מתה, ואנשים זרים מרימים את העיניים מהמכשיר המתכתי ומעזים לדבר אחד עם השני, בליווי הבעות פנים אמיתיות במקום אימוג'ים מסמיקים?
השבוע הלכתי עם הגוזלית שלי לשופינג. כן, ככה אני אוהבת לבלות את זמננו הפנוי ביחד, בחינוך משובח. אז אחרי הבגדים שקניתי לה, הנעליים והטבעות שגם קניתי לה, ואחרי גיחה לג'ימבורי - קינחנו בגלידה עם סוכריות, שהיא בחרה כמובן. הגנבתי לעצמי עוד כפית מהדוכן, רק כדי לגלות שבינתיים הילדה שלי תפסה פוזה של - נראה לך? קחי מפה את הכפית שהבאת איתך! את לא מקבלת שום תוספת מהגלידה שלי!
"סבבה. אני גם לא אשתף אותך בדברים שאני אוכלת!", אמרתי לה. "סבבה. גם ככה את אוכלת דברים לא טעימים", ענתה לי החוצפנית הקטנה. בזווית העין הרגשתי שנועצים בנו מבט. מפנה את הראש וקולטת אב ובנו הקטן. "אל תדאגי", האב ניסה לנחם, "בקרוב יימאס לה, והיא תשאיר לך קצת". "נהה. אני לא באמת רוצה גלידה עכשיו, זה לא טוב לי לגזרה", ניסיתי לסחוט מחמאה מגבר זר (לא, אין את זה ביותר פתטי). באופן מפתיע, הגברבר שיתף פעולה, והשיב לי שאני לא צריכה להגזים כי יש לי אחלה פיגורה. פיגורה הוא אמר! אין ספק שהוא בן גילי, אולי מבוגר ממני רק באיזה חמש-שש שנים. ויש לי הרגשה שכמוני, גם הוא עדיין אומר, בואו נצא לדיסקוטק.
ואז זה הכה בי. הוא מתחיל איתי. בקניון הומה אדם. בעולם האמיתי. בלי להסתתר מאחורי מסך, לא באמצעות אפליקציה ולא בזכות התמונות המפולטרות שלי שמטשטשות את העובדה הפשוטה שאני ובכן, לא בדיוק בר רפאלי. לרגע בכל זאת שפשפתי עיניים, לא האמנתי. הייתכן שהאנושות לא מתה, ואנשים זרים מרימים את העיניים מהמכשיר המתכתי ומעזים לדבר אחד עם השני, בליווי הבעות פנים אמיתיות במקום אימוג'ים מסמיקים?
חשבתי שכבר יצאתי מהמשחק, אבל אולי בכל זאת יש לי עוד סיכוי למצוא אהבה, גם אם אני מסרבת להיכנס לאתרי הכרויות שמשקרים לי ששם בדיוק אני אמצא אותה. הרי תמיד רציתי להכיר את אהבת חיי במציאות הפיזית, בזמן שאני בוחרת מלפפונים או גלידה טובה. תמיד חשבתי שהדרך הכי טובה להכיר היא דרך כדור הגלידה שבוחרים. למשל, עם בחור שבוחר גלידת פיסטוק אני יודעת שאין סיכוי לאהבה, גם לא עם גבר של סורבה. מצד שני, הוא לא יכול להתענג בשום פנים ואופן על גלידת שוקולד ועוגיות כמוני, וכדאי שהוא יבחר משהו טיפה יותר מחוספס, ככל שניתן למצוא חספוס בגלידה. במחשבה שנייה – אולי כדאי שהוא בכלל לא יאהב גלידה.
לא פחות מפתיעה הייתה העובדה שהוא מצא חן בעיניי, הגברבר המזוקן הזה, ששערות לבנות כבר החלו להותיר בו את אותותיהן. חיבבתי את המראה הבלתי מתאמץ שלו ואת הקמטוטים סביב העיניים המחייכות. האותנטיות שלו כבשה אותי, הביטחון העצמי לפתוח בפלרטוט כשהוא לבוש בעייפות ובטרנינג, ובעיקר – מול החוקרת הפרטית הקטנה שלי.
חיפשתי אצלו טבעת, משהו שיסמן לי שהוא כבר מסומן ומחוץ למשחק. לא הייתה. אולי הוא גרוש בדיוק כמוני. לרגע הרגשתי עוד יותר אמפטיה אליו. בדיוק כמוני, גם הוא גרר את הילד ביום חורף קר לאכול גלידה ולדמיין שהקיץ טרם עזב. הילד שלו היה נראה קצת יותר קטן מהקטנה שלי, אבל גם יותר ממושמע ממנה. הוא הרי שיתף את אבא שלו בגלידה. זה חינוך, חשבתי לעצמי. אולי הוא אפילו אבא טוב.
הלב שלי רקד בביישנות. בחולצת טריקו אדומה, עם איפור דהוי של סוף יום, באמצע שיחת חולין עם הילדה שלי, בתאורת ניאונים בלתי מחמיאה של קניון, מישהו הצליח לגרום לי להרגיש כמו אישה מעניינת, מושכת ופלרטטנית. לרגע הילדה שלי לא הכירה אותי והסומק הטבעי התחיל להתפשט לי על הלחיים. מתברר שהוא הדליק בי את הליבידו שנכבה באופן אוטומטי כשאני מתפקדת במשרת אם.
פתאום לא רציתי שהילדה שלי תפסיק ללקק את הגלידה שלה, רציתי להישאר שם עוד קצת, רק כדי לתת לו עוד תירוץ להשתחל לנו בשיחה, ולהציע שלפעמים צריך משהו מתוק בשביל הנפש (בליבי תהיתי אם הוא עדיין מתכוון לגלידה, או שעברנו לדבר על סקס רק בשמות קוד). בינתיים הילדה שלי המשיכה ללקק, הגלידה כמעט נגמרה, והשעון אותת לנו שהגיע הזמן לפרוש הביתה, למקלחת ולמיטה.
גם הגברבר התחיל להראות סימני התקפלות. הדייט הספונטני הסתיים. לרגע חשבתי שהוא עוד ישאל לשמי, יבקש ממני מספר טלפון או לפחות חברות בפייסבוק. הוא לא עשה את כל אלו, אבל כן השאיר אותי עם חיוך. "אין ברירה ילדה", אמרתי לבת שלי, "אנחנו חייבות לצאת יותר לגלידה. זאת אומרת, לשופינג. התקווה בת שנות אלפיים".
