חייבים לדבר על וויצ'יץ' / טור

חייבים לדבר עליו. ניקולה וויצ'יץ(אורן אהרוני)

והשבוע במצעד הכותרות שהטרידו את מנוחתי:

נבחרת ישראל. כן, זה היה קרוב. כן, אני מודה שגם אני, צינית שכמותי, קיוויתי עד השנייה האחרונה שנשחיל להם עוד גול אחד ונצא לרקוד בכיכר עד אור הבוקר. אבל האמת היא שנרדמתי על הספה כבר בסביבות הדקה ה-80, וגם לא צריך לעשות דרמה כל כך גדולה מעוד הפסד, שהוא בסך הכל המשך של השגרה העצובה של הכדורגל שלנו.

נבחרת ארגנטינה. אז אתם רוצים להגיד לי שפאולו דיבאלה, איזה ארגנטינאי אחד שמשחק בקבוצה נידחת באיטליה, הוא בעצם סקורר אימתני שמזמן יכול היה להיות הכוכב של הנבחרת שלו, אלמלא היה מסופסל באופן קבוע בגלל שהוא לא בא למסי טוב בעין? אין מצב.

פאולו דיבאלה. לא בנבחרת כי לא בא טוב למסי בעין(צילום: AFP)

מכבי ת"א בכדורסל. בואו נדבר על הפיל שבחדר, או כמו שאומרים בקרואטית "דה וויצ'יץ' אין דה רום". עם כל הכבוד לספאחיה החלש, לסגל השחקנים שכנראה לא ברמה של אירופה ואולי גם לציפיות הגבוהות מדי שיש ממכבי ת"א. מאמנים ושחקנים התחלפו פה בכמויות מסחריות והציפיות שלנו מעצמנו תמיד מוגזמות, אבל יושב פה מנהל מקצועי שנכשל שנה אחר שנה. מועדון רציני שרוצה להגיע לאנשהו צריך היה להגיד לו מזמן יפה שלום.

צבא ההגנה לישראל. מישהו מוכן להסביר לי למה בצה"ל העניקו לטניסאי עידן לשם מעמד של ספורטאי מצטיין, אבל מונעים ממנו לצאת לתחרויות ולתחזק את הקריירה הספורטיבית שלו? או שתגידו לו: "מצטערים, חמוד, עם כל הכבוד לחוג הזה שלך, אתה בן 18 כמו כולם, אז בוא תמלא את חובך לחברה ותמשיך לשחק אחר כך", או שתתנו לבנאדם לשחק טניס. אין באמצע. זה לא הוגן כלפיו, ולא כלפינו, פשוטי העם, שסיימו שירות מלא, למרות שגם לנו יש תחביבים.

חייבים לדבר על ניקולה(צילום: אורן אהרוני)

ניר קלינגר מחדיר מוטיבציה. קראתי איזו ידיעה באחד מאתרי הספורט, שניר

קלינגר מראה לשחקני בית"ר ירושלים קטעי וידיאו של מוחמד סלאח. עד כאן טוב ויפה, כל אחד והשיטות שלו להגברת המוטיבציה (למרות שאני הייתי משלבת גם פסקול מסרטי רוקי). מה שמעט צרם לי הוא הציטוט "אם הוא יכול גם אתם יכולים". אני לא יודעת מה אמינותו של הציטוט, או עד כמה הוא מדויק, אבל כנראה אם הם היו יכולים הם היו משחקים בליברפול ולא מסתכלים על מ.ס אשדוד מלמטה.