הילד שלכם לא חייב להיות הכי טוב

הילד שלכם לא חייב להיות הכי טוב. תלמיד מצטיין. אלוף בספורט. מלך הכיתה.

הילד שלכם לא חייב לבלוט. להיות במרכז העניינים. בטוח בעצמו. גבוה ושרירי. אהוב הבנות. תמיד מוקף בחברים. כולם רוצים להיות כמוהו. ואתם כל כך גאים בו בגלל שהוא כל כך מוצלח.

הילד שלכם לא חייב להיות מוצלח. או מושלם.

זה מעייף להיות מושלם. זה מתיש תמיד להצליח. זה מפחיד, אפילו מטיל אימה, להיות מודאג מכך שאולי הפעם אכשל וכולם יביטו בי בפרצוף מופתע, איך יכול להיות שזה קרה לו. זה אנושי לטעות, לפשל, להיות חסר ביטחון. רובנו כאלה. רובנו בינוניים. רגילים. שגרתיים. אף פעם לא ניצחנו בתחרות ספורט. ומעולם לא היינו הכי טובים בשום דבר.

לעוד טורים של אבישי מתיה

וזה בסדר. זה בסדר גמור.

מה שלא בסדר זו ההתניה, האהבה על תנאי. אתם אוהבים אותו כשהוא מצליח. ומתרחקים ממנו כשהוא נכשל. אתם מבקרים אותו על הקשיים שלו. ומתעלמים מהכאב שלו. אתם מצפים ממנו לגדולות כי גם מכם ציפו לגדולות. ולא שמים לב שאתם מעוללים לו בדיוק מה שעוללו לכם: שופכים לתוכו את כל האכזבות שלכם, תחת המסכה של ההורה המעורב, המדרבן, הדוחף, אני אעשה הכל בשבילך, רק תביא לי מדליה.

ואם הוא לא רוצה?

ואם כל מה שהוא רוצה זה שתעזבו אותו בשקט. שתתנו לו לחיות את חייו. שלא תחליטו מה טוב בשבילו, כי אתם לא תמיד יודעים מה טוב בשבילו. שלא תעיקו עליו. שלא תשבו לו על הצוואר. שלא תהיו בטוחים כל כך שהוא חייב אתכם, שבלעדיכם הוא לא יסתדר ולא יהפוך לגולדן בוי שאתם שואפים שיהיה. הגולדן בוי, או הגולדן גירל, שמעולם לא הייתם.

הפצע שלכם מנהל אתכם. אתם רואים בו את עצמכם ומנסים לתקן את מה שהתקלקל, לדעתכם, מזמן. את מה שהוחמץ, פוספס, נזרק לפח. אבל הילד שלכם הוא לא אתם. מי קבע שהוא חייב לעשות 5 יחידות במתמטיקה? מי קבע שהוא צריך 4 אימוני כדורגל בשבוע? מי קבע שהוא יגשים את עצמו באמצעות הדרכה בתנועת הנוער? אתם?

שאלתם אותו? התעניינתם בו? דיברתם איתו פעם על הציפיות שלו מעצמו? חוויתם את הלחץ שלו? את חוסר האונים? הבנתם למה הוא כעוס, זועף, או מעשן בסתר? או שותה אלכוהול?

כך זה מתחיל. זרעי הפורענות נזרעו. ועכשיו לא צריך הרבה כדי שהוא יהרוס את עצמו. התכוונתם לטוב, אבל לא ידעתם מתי לעצור. דחפתם אותו מעבר לנקודת האל חזור, ועכשיו הוא מרגיש אשם. אוכל את עצמו על כך שאכזב אתכם. ואולי גם ינסה לרצות. או ישבור את הכלים.

אז קחו צעד לאחור. תנשמו קצת. ותתחילו להפנים: זה בסדר לעודד. לתמוך. לתת גב. להשקיע בו. אבל תמיד לשים לב שאלה החיים שלו ולא שלכם. שהוא רוצה את זה ולא אתם. ללחוץ עליו. לנדנד לו. לטעת בו אשמה. לערום הר של ציפיות ואז להשליך אותן לתוך חייו - זה בלתי נסבל ולפעמים גם בלתי נסלח.

הנה קלישאה שתמיד נכונה: קבלו אותו. תאהבו אותו כמו שהוא. תתפעלו ממה שיש בו ולא ממה שאין. תנו לו ליהנות. הניחו לו לשמוח. עודדו אותו להתחבר. ליצור. להסתכן. לטעות לפעמים. לגלות את עצמו. ואז השמש תזרח. הפרח ייפתח. היהלום ינצנץ. ופתאום תחזו בגדולה שלו. זו שאפשרתם לה להיות. זו שהיא רק שלו ולא קשורה אליכם. כי הורה טוב הוא הורה מאפשר. הורה שנותן לילד שלו את המרחב להגיח ולצאת אל העולם.

תהיו ההורים האלה. בכל מצב. תמיד. ואז תרוויחו אותם.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת