הם מפחדים: על המאבק לדיבור בלשון נקבה
זאת לא תחושה נעימה במיוחד כשמדירים אותך דרך השפה. אני יודעת את זה בגלל שבכל יום מדירים אותי, יחד עם עוד חמישים אחוזים מהאוכלוסייה. אנחנו אף פעם לא מוזמנות. הקיץ של אביה הוא עבורנו כל עונות השנה, מובא אלינו בחסות האקדמיה ללשון העברית. דעה
בשנת 2001 הייתי סטודנטית צעירה לתואר שני בבית הספר למנהל עסקים, וקשה לומר שהתחלתי אותו ברגל ימין. כבר בשיעור הראשון ללימודים, רגע אחרי שהתיישבנו וחולק לנו סילבוס הקורס, קיבלה היד שלי חיים משלה ומבלי משים התנוססה לה אל על. "הגש מטלה; עמוד בדרישות הקורס? אני לא מבינה למה הסילבוס מנוסח בלשון זכר", קבלתי. פניו של המרצה האדימו בכעס וידיו התנופפו לצדדים במרץ. "באמת? זה מה שמפריע לך? למי איכפת מסמנטיקה מטופשת? לי, בניגוד אליך, אין זמן להתעסק בזוטות שכאלה", ירה מפיו במהירות שמעידה על סערת הרגש. אני, כמתבקש, ננעצתי עמוק בכיסאי. השיעור הראשון הביא איתו שיעור ראשון: אם את רוצה להצליח תצטרכי לשחק לפי הכללים הקיימים ולשתוק. אז שתקתי.
17 שנים חלפו מאז, ולא אתפלא אם גם כיום ניתן עוד למצוא קורסים אקדמיים בהם הסילבוס מנוסח בפניה ישירה לגברים. אף על פי שמים רבים כן זרמו בנהר המאבק על השפה, וכיום מקובל יותר לפנות בשפה ניטרלית היכן שניתן ("עליך להגיש מטלה", לדוגמה), ואף ב-2015 שינתה התאחדות הסטודנטים את שמה ל"התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל". שינוי השם מצביע על מגמה הולכת וגוברת לעשות שימוש בלשון משולבת הפונה לגברים ולנשים ולא שוכחת אף אחד ואחת בצד, בשוגג או במכוון. כן, למרות שזה לא נוח, לא שגור וכל כך מסורבל לכתוב, לקרוא או להגות את כל הקקופוניה הזאת. עברית שפה קשה, כבר אמרו לפניי, אז למה לא להקשות?
הבעיה היא שהמאבק רחוק מלהסתיים. למעשה, בדומה לקולן של הנשים, הוא מעולם לא היה נוכח יותר, ויעיד על כך המאבק שדובר החודש על גבי דפי העיתונים סביב "כבר מתחילות" של רומי נוימרק, וכל השדים שחלצה הפנייה בלשון נקבה מהבקבוק המגדרי. "אני יודע מתי אני לא מוזמן, גם אם זוהי בסך הכול הדרה לשונית קטנה ומשעשעת", כתב דורון קורן ב'הארץ', על הפניה בלשון נקבה לקהל מעורב של גברים ונשים. עכשיו, אני מבינה מדוע הוא ורבים נוספים מתרעמים, באמת שאני מבינה. זאת לא תחושה נעימה במיוחד כשמדירים אותך דרך השפה. ואני יודעת את זה בגלל שבכל יום ביומו מדירים אותי, יחד עם עוד חמישים אחוזים מהאוכלוסייה.
אנחנו אף פעם לא מוזמנות. הקיץ של אביה הוא עבורנו כל עונות השנה, מובא אלינו בחסות האקדמיה ללשון העברית. אך למרות שכל חיינו מדירים אותנו באמצעות השפה, רובנו לא פוצות על כך פה. חלקנו מנסות, ומושתקות מיד. ולנשים אחרות זה לא מפריע כלל, כי הן רואות את המציאות הזאת כמובנה מאליה. זה נון-אישיו עבורן, סמנטיקה בלבד. אבל כשפעם אחת מתוך אלף פונים לקהל מעורב בלשון נקבה, הו-הא! מיד יקום קול זעקה. נון אישיו? מי אמר נון אישיו? אישיו ועוד איך! אחרי כל השנים של "מנוסח בלשון זכר אבל פונה לשני המינים", לפתע פניה במין אחד בלבד אינה פונה לשני המינים. זאת לא סמנטיקה. זאת הדרה. זאת שערורייה. זאת חוצפה מהמעלה הראשונה.
"הוא התלונן שבשם ההעצמה אני מדירה גברים"
אביגיל, מנהלת משאבי אנוש, סיפרה לי שהשבוע קיבלה שיחת טלפון מלקוח שהתקשר להתלונן על תוכן שניסחה בלשון נקבה. "הוא נעלב והרגיש פגוע רגשית שלא מתייחסים אליו. הוא התלונן שאני מרחיקה אותו, שבשם ההעצמה הנשית אני מדירה גברים", אמרה. "עניתי לו ש-95% מהלקוחות שלי הן נשים, ולכן אני מדברת בלשון נקבה, והבטחתי שאשתדל יותר לא לכתוב רק לנשים". הפניה בלשון נקבה אינה מפריעה לכל הגברים, כמובן. ישנם האדישים אליה ויש שמעודדים אותה. אבל נדמה שלמרבית הגברים (וגם לחלק מהנשים) היא צורמת במידה כזו או אחרת, על אף שקול צרימתה חד ככדור הנשלח בירייה עצמית ברגל. למעשה, קולה חושף את היותה של השפה מדירה וממיינת, ואת השימוש בה ככלי שיכול לרומם, ומנגד גם להדיר ולפגוע.
אבל השאלה איננה האם השפה מדירה, אלא את מי; ידו של מי תצא על העליונה, וידו של מי - על התחתונה. למרות זאת, רבים מן המסנגרים על השימוש בלשון זכר טוענים כי מדובר בצורה סתמית, בהחלטה שרירותית וחסרת משמעות. כך נהוג בשפה העברית ותו לא. ממש כאילו היו שתי אופציות – זכר ונקבה – אז כדי לבחור בין שתיהן עשו אנ-דנ-דינו. אבל ההחלטה שלשון זכר ורק לשון זכר, היא שתסמן את בני האדם כולם – בין אם גבר ובין אם אישה – רחוקה מלהיות מקרית או שרירותית. מי שזוכה לשם, להכרה, לפניה ישירה, הוא בעל הכוח, כמובן.
לא שיש לי טענות כלפי העברית, חלילה. בכל זאת, בל נשכח שמקורה של העברית בתקופה שבה לנשים לא היה כל מעמד לכשעצמן, אלא כהרחבה של הגבר – בת ורעיה. לתקופתה, העברית היתה בומבה של שפה. לתקופתנו, אולי פחות מעודכנת. נראה שהאקדמיה ללשון העברית מנסה להדביק את הקצב ולהשאיר את השפה העברית רלוונטית על ידי התאמותיה לשינויים במציאות החברתית. אפילו האינטרנט הגיע עד אליה (סליחה, מרשתת). היותם של גברים ונשים ישויות אוטונומיות שוות, עם זאת, היא עדיין בגדר פייק ניוז (סליחה, ידיעת כזב).
העלמת הקול הנשי מוצדקת בעיני רבים על ידי ציות לכללי השפה ושמירה על עברית תקינה, תוך התעלמות ממקורותיה והשלכותיה. בשפה העברית צורת הזכר יפה גם לנקבות, אבל צורת הנקבה מציינת אך ורק נקבה ומוציאה את הזכר, קבעה האקדמיה והדגימה: "אנחנו אומרים בלשון זכר 'גן ילדים' (גם אם יש בו רוב של ילדות), 'בית חולים' ועוד, אבל כאשר הכוונה לנשים בלבד נוקטים לשון נקבה, כגון 'בית יולדות'. לפי קביעה זו של האקדמיה, בהחלט צודקים הגברים המזדעקים כי פניה בלשון נקבה משמעה הדרה.
הנימוק הזה היה יכול להיות משכנע, לולא היינו נוהגים להשתמש בתיאורים בלשון נקבה לקבוצות הכוללות גם גברים, כעניין שבשגרה. כך, למשל, השתרשו בשפה "עובדת סוציאלית״, "אחות״ ו"גננת" לתיאור מקצועות שמתארים עוסקים ועוסקות נשים וגברים כאחד. הדבר מלמדנו שלבחירה בלשון זכר ונקבה יש משמעויות חברתיות. במקרה הזה, היא מסמנת אלו מקצועות משויכים חברתית לגברים ואלו מקצועות לנשים.
הפניה לנשים משמשת גם בתוך עולמות הביוטי (כמו אופנה וקוסמטיקה), הילדים והטיפול במשפחה. פרסומות לקרם שאמור להעלים קמטים (וכסף) או לחומרי ניקוי כמעט תמיד ילוו בקריינות בלשון נקבה. הפניה בלשון נקבה, אם כן, משמשת כדי לתחום מרחבים של פעולה המיועדים מבחינה חברתית לנשים, ולסמנם בגדר קוצנית (כי בשביל מה יש לנו גננים?) כלא ראויים לגברים. אין כאן סמנטיקה. יש כאן שימוש בשפה כדי לשעתק את המבנה החברתי הקיים על חלוקת התפקידים המסורתית והעייפה שלו.
במציאות הזאת, אין פלא שגברים מזדעקים כשפונים אליהם בלשון נקבה, ואין פלא שלהרחבת הפניה בלשון נקבה גם למרחבים אחרים יש חשיבות כה רבה. אני יודעת שיש רבים שעונים באוי-אוי-אוי לקריאות השבר הגבריות כי קשה לרחם על בעלי הפריווילגיות שנלקחה מהם הסוכריה. אבל אני לא שותפה לתחושה הזאת. בסופו של דבר, קריאות השבר הללו חושפות את המלך במערומיו – את עריצות השפה ואת המבנה החברתי המדכא נשים וגברים כאחד וכאחת.
